"לא אגור במגדלי העשירים"

בניגוד לאביו האדריכל יצחק ישר, האדריכל אבנר ישר (57) מזוהה עם בניית העתיד. בשעה שיצחק ישר תכנן מבנים כמו מוזיאון תל אביב לאמנות, מוזיאון בית התפוצות, דיזנגוף סנטר והמרכז למחקר גרעיני, הבן הפך לדובר בולט של חזון המגדלים, "רחובות עומדים" בני 30–40 קומות בלב הכרך. בין המגדלים שתכנן ניתן למצוא את רוטשילד 1, רוטשילד 17, מגדל W, מגדלי מרום נווה ברמת גן ופרויקט השוק הסיטונאי, שהוא עוסק כיום בתכנונו. לאור זאת, קצת מפתיע לגלות שישר עצמו מתגורר - עם אשתו ושני ילדיהם, תאומים בני שנה וחצי - בדירת גג בבניין בן ארבע קומות ברחוב דובנוב בתל אביב. הסנדלר הולך יחף.

"בהחלט יכול להיות שאגור יום אחד במגדל, אני חושב שזה מקסים", הוא אומר, "אני מאוד אוהב נוף, מאוד אוהב את האוויר הפתוח. הדירה שבה אני גר נמצאת בצומת שיש בה פרספקטיבות אורבניות לחלוטין של כבישים ובנייני משרדים מול העינים ואני אוהב את זה מאוד, זה יותר חשוב לי מאשר שיהיה לי דשא. למרות זאת, נראה לי בהחלט שיום אחד ארצה לגור במגדל, להסתכל על הנוף ולהרגיש כמו באיזה סרט. אני לא נמנע מלגור במגדל בגלל איזו אידיאולוגיה".

איכות חיים עם עוד 400 דיירים בבניין יכולה להיות נסבלת?

"זו איכות חיים פנטסטית לגור במגדל. אני גר בבניין עם מעלית ישנה שאי אפשר להכניס אליה עגלת תאומים, אז צריך לפרק אותה כל הזמן. אצלי בבניין צריך להוריד את הזבל במעלית, במגדל אתה יכול לזרוק את האשפה בקומה שלך. כשאת גרה בקומה רביעית את יודעת שיש מעליך מישהו בקומה חמישית שלפעמים הולך עם כפכפים. זהו. אז מה אכפת לך אם מעלייך יש 10 או 37 קומות? אם יש חניה, אם יש מספיק מעליות, אם הכל נקי ונחמד - מה אכפת לי? לכל דבר יש מעלות וחסרונות, ודייר שלא מכבד את השכנים שלו יכול להיות בכל מקום, גם לא במגדל".

אבל אם אתה כל כך מאמין בתרבות המגורים הזו, מדוע אתה לא מממש אותה?

"חוסר הנגישות של המגדלים למעמד הביניים מאוד מציק לי, כי אין אדריכלות בלבד, לאדריכל יש אחריות חברתית. ככל שיבנו פחות דירות בתל אביב כך מחירי הדיור ימשיכו לעלות עוד יותר. אני לא רוצה להיות חלק מהקבוצה שגרה במגדלים כיום. אני איש פרטי, אבל מבחינה ציבורית אני לא חושב שזה נכון שאחיה באחד ממגדלי העשירים האלה. אני בהחלט רואה את עצמי חי עם המשפחה שלי במגדלים בעתיד, כשהם יהיו יותר עממיים, אף שקשה להגיד היום 'עממי' על דיור בתל אביב. אני כן רואה את עצמי גר במגדל פחות אליטיסטי".

אליטיזם מייצר בך אנטי? הרי אתה נמנה עם מי שיכול להרשות לעצמו להתגורר גם היום במגדל.

"אליטיזם לא מייצר בי שום דבר. אני לא אליטיסט, אני פשוט לא חלק מהמיליה הזה. לכל אחד יש אופי, אהבות מסוימות וערכים מסוימים. בעיניי, כרגע לפחות, במגדלים שהיום יכולתי לגור בהם, יש משהו מנקר עיניים שאני לא חפץ להיות חלק ממנו, אף שאין לי שום דבר נגד מי שחפץ לחיות במגדל. עם זאת אני נוסע באוטו מפואר, אני לא איזה צדיק. כל אחד עושה את המאזן הכללי שלו ומוצא את פינתו, אין לי שום דבר נגד עשירים. הם אנשים טובים לא פחות מכל אחד אחר".

אבנר ישר במשרדו. קורא לעבודתו "בניין הארץ" צילום: עמית שעל

איך בכלל המגדלים, שיכלו להיות פתרון דיור נהדר למעמד הביניים, הפכו להיות מעוזי האלפיון העליון?

"מה שקרה במגדלים הראשונים הוא שהעשירים קנו הרבה דירות ואיחדו אותן. בניינים שהיו אמורים לאכלס 120 יחידות דיור - שזה דבר מצוין מבחינת ניצול הקרקע - מאכלסים 30 משפחות שחצי מהזמן בכלל בחו"ל.

"אני דוגל באידיאולוגיה שאומרת שמגדלים חוסכים שטח ומביאים לציפוף חיובי של העיר, אבל בסוף ברוטשילד יש מגדל אחד שבמקום 120 דירות יש בו רק 37. כשאני עובר לידו בלילה ורואה אותו חשוך, כואב לי הלב. האנשים שקנו בו דירות הם אנשים טובים ויקרים, שמסתובבים בעולם ומביאים עבודה לארץ, הכל בסדר, אבל זו לא המטרה. אם זו המטרה אז לא צריכים מגדלים, אותן 37 משפחות יכולות לקנות וילות בהרצליה פיתוח. המגדלים כיום הם לא מה שהם היו צריכים להיות. היו צריכים להיות מגדלים עם 400 דירות קטנות, אבל שלא יהיה סלאמס. משלמים אחזקה ושומרים על הבניין, כך שכמות הדיירים לא בהכרח מייצרת זולות".

"עיר זה דבר דינמי"

ישר עובד ממשרדו המונה 50 עובדים שברחוב אוסישקין בתל אביב ומגדיר את עבודתו "בניין הארץ". הוא משרטט ללא הרף, וצליל רישומיו על הדף מלווה את הראיון. על המחשב במשרדו הדמיה של בניין ירוק שתכנן לסאפ ברעננה, "קופסת זכוכית שקופה, ומחוצה לה מערכת תריסים שנפתחת ונסגרת לפי עוצמת השמש. כשהשמש נעלמת, הבניין הופך שקוף לגמרי". הסקיצות האדרכיליות של ישר נראות כיצירות אמנות בפני עצמן. במקביל הוא עובד על בניין משרדים בן 30 קומות שיוקם במקום בית החרושת של טרה ברחוב יגאל אלון בתל אביב ויורכב משני מגדלים מחוברים, "אחד בן 30 קומות, אחד יתחיל רק מהקומה ה־20. לוקחים בניין אחד ומפצלים אותו לשניים, וזה יוצר כל מיני סיטואציות מעניינות". עוד הוא עובד על בניין סול בגבעתיים, 57 קומות שבהן 300 יחידות דיור.

ישר ורעייתו, השחקנית רונית אלקבץ. "כל כולי הערצה לאשתי" צילום: אוראל כהן

"לשמחתי הרבה, משהו בשיח הציבורי על מגדלים מתחיל להשתנות", הוא אומר, "המגדלים הראשונים למגורים שנבנו בתל אביב באמת משרתים אוכלוסייה מאוד עשירה, זאת עובדה ואין עליה ויכוח. מתוך זה צמחה, אולי באופן טבעי, הדעה הקדומה שאומרת שמגדלים מיועדים רק לעשירים, אז זה לא מענין אותנו. זה לא צריך להיות ככה. אם לא נפנים את המצב שלנו נהיה בצרות צרורות. אנחנו מדינה קטנטונת, ובעוד 30 שנה נהיה 15–17 מיליון איש אם לא יותר. כולם רוצים קורת גג מעל הראש, ואם לא נהיה מחושבים בניהול משאבי הקרקע שלנו הכל יתכסה באספלט ובבטון, יווצרו זיהומים נוראיים, בזבוז של זמן ושל משאבים. לקבל את פיסת הדשא שלך, אבל להגיע אליה רק ב־9 בלילה ולצאת מהבית ב־5:30 לפנות בוקר בגלל הפקקים - לא בטוח שזה משתלם.

"הגישה שטוענת שהרכב הוא המלך די פשטה את הרגל. זה תהליך שהיישום שלו לוקח שנים, אבל הוא חלק משינוי תפיסתי בכל העולם, של הרחבת מדרכות וצמצום כבישים. הערים המוצלחות ביותר בעולם הן כאלו שהולכים בהן ברגל, וכדי שיהיו מקומות כאלו הערים צריכות להיות מרוכזות. צריך לצופף את הערים, ואחת הדרכים לעשות את זה היא לבנות לגובה. אני לא אומר שכל העיר צריכה להיות מגדלים ונקיקים בין מגדלים, אפילו ניו יורק היא לא ככה, אבל להקיא החוצה את המגדלים לפריפריה העירונית, כמו בנים חורגים ולא כל כך אהובים - זה לא נראה לי נכון.

"יש תוכנית מתאר חדשה שעומדת להיות מופקדת לכל תל אביב עד שנת 2025, והיא די חוסמת את האפשרות לבנות מגדלים בחלק הפנימי של העיר, מאבן גבירול בצפון ועד אלנבי בדרום. למעשה, היא חוסמת את האפשרות אפילו לבקש היתר למגדל. אני מאוד מקווה שהתוכנית הזו לא תאושר ככה, היא לא נותנת מקום לבוא ולשכנע. כל מה שניתן יהיה לבנות בחלק הפנימי של תל אביב הוא עוד 2.5 קומות במסגרת תמ"א 38".

למה זו בעיה?

"עיר זה דבר דינמי. אני תמיד חושב על פריז, עיר יפהפייה, אין יפה ממנה, היא כמו תכשיט. אין פעם שאני לא הולך בה ומוקסם. מצד שני, מכיוון שאסור לבנות בתוכה בנייה חדשה, לאט לאט אני מתרשם שכל היופי הזה - שתמיד יהיה מרהיב, אין ויכוח - מתחיל קצת להיראות קצת כמו דיסנילנד, קצת תפאורתי. לא קורה בו כלום, הוא לא משתנה, אין בו חיים או התחדשות.

ישר עם אביו, האדריכל יצחק ישר. "הם לא היו אנשי משפחה"

"בלונדון, שאני גם מאוד אוהב, יש בניין ישן ולידו מגדל חדש, עני ליד עשיר. אתה מרגיש חיים. הם עושים שגיאות, אבל לפחות הם מנסים. מגדל "השארד" בלונדון הוא הבניין הכי גבוה באירופה: פירמידת זכוכית עצומה, מאוד נועז ויפה אבל חריג. אני מסתכל עליו ועד היום עוד לא החלטתי אם אני אוהב אותו או לא. בפריז בנו מגדל אחד בן 30 קומות בסן מישל עם קניון זוועתי מתחתיו, ומאז אומרים: 'זהו, אין יותר מגדלים'. זו בעיה.

"ככל שיבנו פחות בתל אביב כך מחירי הדירות ימשיכו לעלות. היום חדר בתל אביב עולה מיליון שקל, ובעוד 10 או 15 שנה חדר יעלה מיליון דולר. כולם תמיד ירצו לגור בתל אביב, כי כולם רוצים לגור בעיר הגדולה. אחת הדרכים לאפשר את זה היא לבנות הרבה יחידות דיור, ולא רק גדולות, גם קטנות. כיום בונים בתל אביב דירות בשטח של 130–140 מ"ר - מישהו צריך לשלם על זה כשהקרקע כל כך יקרה, ואז דירה עולה 5 מיליון שקל. אם היו נבנות גם דירות קטנות יותר, של 40 מ"ר, הן היו עולות מיליון שקל ומאפשרות למי שרוצה לגור בתל אביב לעשות את זה. אבל זה לא כל כך קורה. לא מספיק".

איזה קו רקיע הכי מדבר אליך? ניו יורק? לונדון, דובאי? לאן אנחנו צריכים לשאוף?

"שילוב של ישן וחדש על ציר הזמן. עכשיו קו הרקיע פה, ובכל תקופה הוא צריך להיות במקום אחר. כל דור יחליט איפה ואיך, אבל העיר צריכה להיות גוף חי. אי אפשר לקחת חצי מהעיר החשובה בישראל ולעשות ממנה מוזיאון בצורה מלאכותית. צריך לשלב בנייה קלאסית לגובה בתוך העיר ולעשות את זה מאוד בזהירות, עם הרבה עדינות. קשה לקבל את זה שלוקחים חצי עיר ואומרים: 'אין יותר מגדלים'. זו אולי תגובה למה שהיה קודם, כשהמגדלים צמחו פה באופן קצת מקרי, אבל צריכה להיות סינתזה. במזרח ובדרום תל אביב יש פוטנציאל אדיר להתפתחות העיר וליצירת עשרות אלפי מקומות דיור ותעסוקה".

אימו של ישר, זמרת המצו-סופרן רמה סמסונוב

אם זה כל כך הגיוני, למה זה כל כך קשה?

"ערים מפסידות מדיור ומרוויחות מתעסוקה. בתל אביב, מתוך הכנסות של 2.7 מיליארד שקל בשנה - 2 מיליארד שקל מגיעים מעסקים. מגורים מחייבים את העיר לממן חינוך, בתי כנסת, קופות חולים, בתי אבות ובתי קברות. במשרדים העיר אחראית רק על פינוי אשפה ומקבלת פי שבעה ארנונה, אז האינטרס של ראשי הערים הוא לא להביא מגורים אלא עסקים לעיר שלהם. משהו לא נכון בזה, כי מי שמביא חיים לעיר אלו התושבים שלה. ראש עיריית תל אביב, ואני מבין אותו, לא רוצה להיות בגירעון. הוא רוצה שיהיה לו כסף לעשות את מה שהוא עושה".

"אין סיבה להוסיף ערים"

שכונות הדרום הוזנחו לדעתך? הן הופקרו מבחינה תכנונית?

"יש נתק רציני מאוד בין תל אביב לבין השכונות שלה. כששואלים מישהו שגר בשינקין איפה הוא גר הוא אומר תל אביב, כשאתה שואל מישהו שגר ביד אליהו איפה הוא גר הוא אומר ביד אליהו. יש TLV ויש את השכונות, והן לא מחוברות.

"אני לא יודע אם השכונות הופקרו, זה כבר שיפוט מוסרי. אני לא חושב שמישהו בכוונה תחילה רצה להזניח אותן, אבל יש עניין תודעתי, איך אתה רואה את גבולות העיר שלך. כיום יש את TLV המשגשגת והידועה בכל העולם, אבל אותה עיר קטנטונת - חצי מהשטח שלה בכלל לא נכלל בחגיגה הזו. חייבים למצוא דרכים לשנות את זה. אני עובד על תוכנית שתחבר את כל העיר, אף שאף אחד לא שכר את שירותיי. אני מנסה למצוא דרך שבה העיר תהיה כזו שניתן ללכת בה ברגל, שהמרחקים בה יתקצרו ושהתחושה תהיה שכל העיר היא חטיבה אחת - לא 'תל אביב' עם שכונות לוויין".

החזון הזה יכול להתגשם בלי מערכת תחבורה ציבורית מצוינת, שאינה קיימת היום?

"תחבורה ציבורית טובה וקלה לשימוש זה דבר שחייב להיות פה. אני חושב הרבה על למה דווקא הנושא הזה לא מצליח להמריא. יש לי תאוריות קונספירטיביות: כנראה שהמדינה מרוויחה הרבה מיבוא מכוניות וממסים על דלק, כי עובדה שברגע שהחליטו לעשות כיפת ברזל - בתוך שנתיים קיבלנו מה שאין לאף אחד בעולם. זה רק אומר שאם מחליטים, אין שום סיבה בעולם שלא תהיה פה תחבורה ציבורית נהדרת".

"רון חולדאי הוא לא ראש עיר קטנה, הוא סוג של ראש ממשלה. הוא הוכיח את עצמו כאיש ביצוע יוצא מן הכלל, ואם היו נותנים לו לעשות רכבת תחתית הוא היה מקים אותה. אם אין תקציב - הוא היה יכול לקחת אג"ח מהציבור. עיריות בחו"ל מגייסות כסף מהציבור, יש ערים יציבות וחזקות שיכולות להחזיר, אבל לחולדאי אסור. כנראה שיותר חשוב להקים רכבת מתל אביב לאילת. הרי גם אם ייתנו כרטיסי טיסה חינם לאילת ב־30 השנים הקרובות, כמה ייסעו?"

באילו עוד ערים היית רוצה לראות מגדלים? באר שבע? קריית גת? אופקים?

"אם היום חיים במדינת ישראל 8 מיליון איש, וב־2035 יהיו כאן 16 מיליון איש, אז הנושא הזה הוא בעיה ארצית ולא תל אביבית. צריך לשכן 8 מיליון איש, ואין סיבה להוסיף עוד ערים ועוד יישובים. כדי שמיליון וחצי איש יגורו בבאר שבע והיא תשגשג, היא צריכה להיות יותר מאוסף של שיכונים. היא צריכה להיות עיר שאפשר ללכת בה ברגל, עיר עם בתי קפה ומקומות שאפשר להסתובב בהם. אז כן, צריך להרים שם בנייה לגובה. כיום אנחנו מתכננים שם ארבעה מגדלים בני 30 קומות. אם הייתי אומר לך את זה לפני כמה שנים, היית חושבת שאני שיכור. באר שבע היא עיר בעלייה, וגם חיפה. דברים משתנים והן הופכות לאטרקטיביות".

"כשנכנסתי לעבוד היה רק שם"

הבניין שמעורר בו הכי הרבה השראה בארץ, לדבריו, הוא "מוזיאון תל אביב לאמנות שאבא שלי תכנן. אני מטייל עם הילדים שלי בסביבתו וכל הזמן אומר להם: 'סבא שלכם עשה את זה'. אני מאוד אוהב איך שהבניין יושב במגרש, יש לו תנוחה, כמו כלב שמגיע למקום שלו, מסתובב ומסתובב עד שהוא מוצא את התנוחה שנוחה לו וזה נראה הכי נכון. זה שיא החוכמה באדריכלות: משהו לא מאיים, לא מפואר מדי, לא עממי מדי, תנוחה של הבניין שיש לה פרופורציות מדויקות. יש בזה קסם, אין לזה נוסחה".

מגדל רוטשילד 1 שתכנן ישר צילום: יקי אסייג

יצחק ישר נפטר לפני קרוב לשנתיים, בגיל 90, ואילו אמו של אבנר, זמרת המצו־סופרן רמה סמסונוב, נפטרה לפני קרוב לשנה, בגיל 91. "להיפרד מההורים זה תמיד משמעותי, גם אם זה קורה כשהם בשנות ה־90 לחייהם", הוא אומר.

ישר גדל בבית בוהמייני, עם שני הורים חזקים, כריזמטיים, מפורסמים ומרוכזים מאוד בקריירה שלהם, מעט פחות בגידול הילד שנולד להם. הם התגרשו כשהיה ילד, ומאז הספיק כל אחד מהם להינשא עוד פעמיים.

"מה שמדהים זה שאף על פי שהם נפרדו כשהייתי בן 3, 50 שנה אחר כך, כשהייתי בן 53, הם עברו להתגורר באותו בית אבות. אני מדמיין את אמא עוברת ליד אבא במסדרון", הוא צוחק.

בראיון קודם סיפר כי "אמי, שהיתה כוכבת גדולה, היתה אשה קשה. כל החיים היו סביב עבודתה. היא היתה חוזרת מאוחר מהופעות ולכן לא קמה בבוקר להכין לי סנדוויצ'ים. אבי היה גבר חכם, קורא ספרים, אבל גם חתיך שהשקיע את רוב מרצו בנשים. הוא היה לוקח אותי איתו לבתי קפה בזמן דייטים שלו, והייתי יושב בצד. זה היה מרתק, אבל רציתי שיישב איתי ולא עם הבחורות".

זה לא פשוט לגדול בצלם של אב ואם מפורסמים, בעיקר כשאתה ואביך באותו מקצוע.

"אתה גדל בתוך מקצוע שבו כשאתה פותח את הדלת אומרים: 'הבן של' הגיע. נדרשות לך שנים כדי להפסיק להיות 'הבן של' ולעמוד בזכות עצמך. זה אולי פותח לך דלתות, אבל חובת ההוכחה עליך. אתה רוצה להיות אתה, אבל אתה עדיין 'הבן של', זה גם תהליך אישי של הגדרה עצמית.

"זה שאבא שלי לא עשה לי הנחות זה דבר טוב. היו שנים שהייתי בדיסוננס, כלפי חוץ הייתי 'הבן של ישר', אבל המצב במשרד היה די רע. כשהתחלתי לעבוד המצב היה רע מאוד, חשבו שאני גדל לתוך המקצוע עם כפית של כסף בפה, אבל במציאות לא היתה עבודה.

"נכון שאבא היה אדריכל עטור פרסים, אבל כל הקליינטים שלו היו ממפא"י, ואני התחלתי לעבוד כמה שנים אחרי נפילת מפא"י. אבא לא השכיל ליצור לעצמו קליינטורה בשוק הפרטי, שהתחיל אז לצמוח, כך שהיה שם, אבל לא היו תוכן ועבודה מאחוריו. היה את השם של אבא, השתמשתי בו והיתה לי סבלנות, ובסוף הגענו למקום טוב".

ההורים שלך היו טוטאליים מאוד בעיסוקים שלהם. מה ההבדל ביניכם?

"אני לא חושב שאני בן אדם פחות טוטאלי בעבודה מהם, אבל בניגוד אליהם אני כן איש משפחה. הם במהות שלהם לא היו אנשי משפחה, ועבורם משפחה וילדים לא היו בראש סדר העדיפויות".

אתה כועס עליהם?

"אין בי כעס על הצורה שבה גדלתי. כל אחד יוצא מילדותו עם מטען כזה או אחר. עוד לא הוכח אילו אנשים יוצאים מעניינים יותר — אלה עם הילדות היותר מאושרת או הילדות הפחות מאושרת.

"זה קצת כמו שהתלמידים הטובים בכיתה לא בהכרח מפתחים קריירה מצליחה כשהם גדלים. במבט לאחור, לא הייתי משנה כלום בחיים שהיו לי, גם אם היתה לי אפשרות לעשות את זה".

"אני אוהב הפתעות"

כיום ישר נמצא בעיצומו של פרק ב' אינטנסיבי בחייו. לפני שלוש שנים נישא לאשתו השנייה, השחקנית רונית אלקבץ, ויחד הם מגדלים את ילדיהם המשותפים, עומרי ושאלימר. מנישואיו הראשונים הוא אב לשלושה: תות, תרה ותאי (29, 23, 22).

"הורות בגיל יותר מבוגר זה דבר מקסים", הוא אומר, "אני מסתכל על עצמי כהורה צעיר - הייתי אז לחוץ כלכלית, רציתי להוכיח את עצמי, רציתי לקנות דירה. כשהגבר הוא המפרנס העיקרי ויש לו רצון לפתח קריירה מצליחה, אז הוא הופך לאדם מאוד לחוץ. הרבה פעמים אין לו זמן ואין לו כוח, אין נינוחות נפשית שמאפשרת ליהנות מהילדים.

"היום, כשאני מסתכל על הילדים הגדולים שלי, אני כבר יודע כמה מהר הכל עובר. כשהם קטנים אתה חושב: 'טוב, שכבר יסיים להיות תינוק, שיהיה יותר עצמאי' - אתה רוצה להשתחרר. תמיד הייתי מאושר להיות אבא, אבל ההורות היתה סוג של עול. עכשיו אני נהנה מזה, יש איזה רוגע, אני לא מחכה שכבר לא יהיו תינוקות. אני יודע שמקסים עכשיו ושיהיה מקסים גם אחר כך".

מה עוד משתנה בסיבוב השני?

"כשהייתי אבא צעיר פחדתי מטעויות, פחדתי שאם נתתי להם עונש הילדים ילכו לפסיכולוג כל החיים. אתה חושב שמה שאתה עושה יקבע את הגורל שלהם, אבל מילד לילד אתה מבין שאתה לא מגדל אותם. הם גדלים לבד, ואתה רק מלווה אותם. כשהחזקתי את התאומים, אחד בימין ואחת בשמאל, הבנתי שמהרגע שהם יצאו מבטן אמם הם באו לעולם עם אופי מלא. לא הבנתי את זה בילדים הראשונים. אחת היא כולה סערה ואש ואחד רגוע ומבסוט, וזה רק הולך ומתגשם לנגד עיניי.

"הדבר הכי חשוב זה היכולת שלך להיות יותר משוחרר, כי השחרור הזה נעים לילדים. זה לא נעים לגדול ליד מישהו לחוץ. הדבר הכי חשוב שעשיתי בחיים שלי זה הילדים שלי, אין לי שום ספק בזה. כשאני אעצום את עיניי המחשבה האחרונה שלי לא תהיה על המגדלים שבניתי, אלא על הילדים שלי. מבחינתי הם הדבר הכי נהדר שיש".

ואיך זה לנהל זוגיות שנייה באמצע שנות ה־50 שלך?

"אין ספק שבגיל 55 שונה מאוד מאשר בגיל 25. יש הבדל ביכולת לתת, לקבל, לאהוב באמת. לא להיות מאוהב, אלא לרצות שהאדם השני יהיה מאושר. יש כאלה שיש להם את זה כבר בגיל 25, אבל כשאתה לא יודע מי אתה, איך תדע מה מתאים לך? אתה יותר מבוגר, יותר בשל, זה מאפשר לך לחוות את הזוגיות בצורה יותר נינוחה ויותר כיפית.

"יש לי בת זוג חכמה ומוכשרת, אני רואה דברים כמו שהיא רואה וזה מעשיר לי את העולם. כל כולי הערצה לאשתי. אני שמח להיות איתה, בשלמות שלה, לא בודק מה מתאים לי יותר ומה מתאים לי פחות. היא אדם מאוד מיוחד, יצירתית, מדויקת, ממוקדת, חושבת על דברים באופן שמראה לי זוויות שלא חשבתי עליהן. כל החוויה של לחיות לצדה מעשירה אותי".

איפה אתה רואה את עצמך בעתיד?

"אני הכי אוהב כשאין לי מושג. אני אוהב הפתעות, אני לא רוצה לדעת מה יהיה. יש מיליון ספרים שאני רוצה לקרוא, מיליון אופרות שאני רוצה לשמוע, מיליון הצגות ומקומות שאני רוצה לראות, מגדלים שאני רוצה לתכנן, מוזיאונים, ספריות, ערים וערים תת־מימיות. העולם לא מצטמצם, אני מרגיש שהאפשרויות רק הולכות וגדלות".