השופט רוזן משרטט את הגבול: מותר להיות שתדלן, אסור להיות מאכער

בהכרעת הדין מבקש השופט רוזן לעשות הבחנה בין שתדלנות פסולה לבין זו הלגיטימית, ומסביר כי שתדלנות לגיטימית היא זו ש"מניחה בפני מקבלי ההחלטות מידע, ניתוחי מצב ורעיונות לנושאים שבדיון".

שתדלנות זו, לדבריו, באה לידי ביטוי בדרך של הצגת עמדות וצרכים של הציבור שלטובתו השתדלנים פועלים, ויש בה גם כדי לעודד השתתפותו של האזרח בתהליכי קבלת ההחלטות במערכת הציבורית.

שתדלנות אסורה, לעומת זאת, היא זו "הנסמכת על מתן טובות הנאה שוות כסף, נכס, מוצר או שירות, מושתתת על קשרים אישיים או אחרים בין השתדלן לבעל התפקיד הציבורי". גם מסירת מידע לשתדלן בשל מערכת קשריו עם בעל התפקיד הציבורי - מידע שהציבור אינו זכאי לקבלו בדרכים הקבועות בחוק - היא העדפה אסורה.

עד המדינה המנוח שמואל דכנר צילום: דמיטרי שביצ'נקו

מכל אלו עולה כי "מאכער", אזרח העוסק בשתדלנות אסורה, חוצה גבולות נורמטיביים ומטביע עצמו בפלילים. רוזן מסכם כי המשוואה פשוטה: "פרוטקציה שווה קשרים אישיים עם האדם הנכון במקום הנכון, והפעלת קשרים אלה בתמורה לשכר או לטובת הנאה שווה שוחד. הבסיס המשפטי למשוואה זו נתון בחוק", כשהמסקנה היא ש"מאכער" שמבצע שתדלנות אסורה הוא בבחינת מתווך לשוחד.

רוזן ניצל את הכרעת הדין כדי להמליץ למחוקק להגדיר בחקיקה את גבולות המותר והאסור גם בפעילות שאותה הוא מכנה "שתדלנות לגיטימית".

לדבריו, יש להגדיר בחוק שורת כללים ובראשם הדרישה לקבלת היתר כדי שאדם יוכל לפעול כ"שתדלן", ופרסום רשמי ופומבי של השתדלנים שקיבלו היתר.