לא לקוחות. אוהדים

היסטורית זה יהיה נאיבי לחשוב שהכדורגל נשלט על ידי אנשי עסקים קרים רק מסוף המאה ה־20. המתיחות בין אוהדים לבין בעלי קבוצות קיימת בערך מאז שהומצא המשחק והופץ על ידי הבריטים ברחבי העולם.

אפילו אוהדי מנצ'סטר יונייטד הלוחמניים ביותר - אלו שמביעים מחאה צודקת נגד התנהלות הגלייזרים - אינם יכולים להתכחש לעובדה שהמועדון שלהם הוצל על ידי "מיליונר". ניותון הית', הקבוצה שעל עובדי המסילות במנצ'סטר, שינתה את שמה למנצ'סטר יונייטד לאחר שנרכשה על ידי בעל מבשלת מקומי, שכיסה את חוב המועדון באמצעות מכירת בירה לקהל.

הקבוצה, שהוקמה על ידי עובדי מחסני התחמושות בלונדון, וולויץ' ארסנל, ניצלה מאבדון כשנרכשה על ידי קונצרן אנשי עסקים מקומיים, שהעבירו אותה מדרום לונדון לצפון לונדון, הייבורי. המעבר התבצע כיוון שאנשי העסקים, שבראשם עמד הנרי נוריס המושחת, העבירה את הקבוצה כיוון שהיתה יכולה להרוויח יותר כסף ממיקומה בצפון. וכך היה.

אנשי עסקים ועסקנים תמיד שלטו, לטוב ולרע, בכדורגל. אולי מלבד מקומות שבהם הוקמו אגודות ספורט כגופים קהילתיים, צומצמה ההשפעה של אנשי העסקים, אבל גם בהם האוהד נהפך ל"לקוח" ב־30 השנים האחרונות.

אוהדי ליברפול מוחים נגד הבעלים האמריקאים. מה עוד אפשר לעשות? צילום: רויטרס

לא סתם עסק

כיום, עם המיליארדים שזורמים לכדורגל הבריטי מהסכמי טלוויזיה, חסויות וכרטיסים, אנשי עסקים אולטרה־קפיטליסטים, כגון משפחת גלייזר או טום היקס וג'ורג' ג'ילט, החלו לגלות מעורבות בעולם הכדורגל ובקבוצות, שהחיבור שלהם אליהן לא הגיוני יותר מאשר החיבור של רוברט קראפט לחברת הממתקים קאדבורי. הם נכנסו לענף כדי להרוויח כסף מ"המוצר" הזה שנקרא כדורגל, שחי וקיים רק בזכות קהילת אוהדים חזקה מקומית שהתפתחה במשך השנים.

הם אולי חשבו שהם יכולים לקנות אהבה, אבל הסטיקרים שמחולקים באולד טראפורד, "Love United Hate Glazer", מוכיחים שאפילו אם יקרוס המועדון בגלל החובות האדירים שהגלייזרים העמיסו עליו, יהיו שם די אנשים שאוהבים אותו כדי להצילו. "ההבדל בין כל עסק לעסקי הכדורגל הוא שהלקוחות של עסקים אחרים אינם מבקשים לפזר את אפרם בחנויות", אומר רוגן טיילור, מומחה לעסקי ספורט מאוניברסיטת ליברפול. "הלקוחות בספורט הם יותר מסתם לקוחות", אומר איבן בראבו, המנהל המסחרי של ריאל מדריד. "הם נותנים את הנשמה והבריאות שלהם לקבוצה, זה לא סתם עסק".

לכבוש את אולד טראפורד

כעת, כאשר רוב המועדונים עברו טרסנפורמציה לעסקים, שבהם הלקוח שבוי (ואף פעם לא צודק), מה האוהד יכול לעשות כדי להתמודד עם המחירים שעולים ואמורים לכסות את חובות הבעלים? להתחמש ולכבוש את אולד טראפורד? לעמוד עם קלשונים ולפידים מחוץ לביתם של ג'ילט והיקס? לא. לא ממש. אבל ברחבי אירופה ישנן מחאות, וחלק מהאוהדים אף אקטיביים במיוחד בכך.

לא, המטרה אינה להשתלט על מועדונים, המטרה היא להשיג כוח גדול דיו של אוהדים, קבוצת רכישה אם תרצו, ולהראות לבעלי הקבוצות שהם יכולים לקנות אולי את הסמל ואת האצטדיון של מועדון כלשהו, אבל הם אינם יכולים לקנות את נשמתו - והנשמה שלו חיה ובועטת בכל אחד מהאוהדים, הלקוחות: ולכן כדורגל שונה מכל עסק אחר. בעסק אחר אם ההתנהלות פוגעת בלקוחות, אז הוא קורס. בכדורגל קבוצות יכולות להמשיך לנהוג בנבזיות ללקוחות ורק להרוויח מזה.

כסף קונה הצלחה בכדורגל. אין ספק בכך. ולכן אוהדים רבים מעדיפים שאת קבוצתם ירכוש שיח' בשקים של כסף, שיביא להם את פרננדו טורס וקאקה ויבנה להם מסעדה באצטדיון. ובכל זאת, קבוצת כדורגל היא לא שם רק כדי לזכות בתארים. היא שם כדי להתחרות, כדי לכנס אלפי אנשים למקום אחד, לפחות פעם בשבוע, כדי ליצור קהילה. וזה דבר שכסף יכול לסייע בו, אבל לא יכול לרכוש.

גומא אגייאר. לא באמת צריך אותו צילום: ראובן שוורץ

בישראל עצוב

עצוב לראות את הכניעה של האוהדים בישראל למשיחי שקר. הפגנת התמיכה בגומא אגייאר, הספונסר של בית"ר ירושלים, ראויה אולי מהבחינה האנושית, אבל התלות שמייחסים לבית"ר ירושלים באיש החולה הזה מגוחכת. מדובר במועדון גאה ומכובד בעל היסטוריה ומאות אלפי אוהדים ברחבי הארץ.

אגייאר, שהשקיע 4 מיליון דולר בקבוצה, הוא לא המשיח של בית"ר. האוהדים הם האדונים לגורל המועדון. הם, ולא אמריקאי הזוי, צריכים לקחת אחריות עליו. וזה לא יקרה אם לא יתחילו לדבר על זה בתקשורת וביציעים. מנהלי הקבוצה צריכים להבין זאת. האוהדים הם כוח כלכלי וארגוני: קבוצות אוהדים שפויות יכולות לגייס עוד אוהדים מהקהילה והרי המטרה של מנהלי הקבוצה היא שיהיו כמה שיותר אוהדים.

"הדבר החשוב ביותר זה שהרצון לשלוט בקבוצה יגיע משורשי הדשא", אומרת אנטוניה הגמן, מנהלת יוזמת האוהדים האירופית (Supporters Direct), יוזמה שזוכה לתמיכת אופ"א ומטרתה להעצים את כוחם של האוהדים באירופה. "הדבר החשוב ביותר הוא שאנשים יהיו מודעים לכך שישנה האפשרות הזאת. זה לא רעיון משוגע, זה עובד ממש טוב ויש עוד ועוד דוגמאות לכך באירופה" .

זה יכול לקרות

הגמן ביקרה בארץ והגיעה עם אינפורמציה רבה שאספה על יוזמות אוהדים. היא חושבת שגם בישראל, למרות הסקפטיות הרבה, אוהדים יכולים לצבור כוח ולהתחיל דיאלוג של שווים עם רשויות הכדורגל ובעלי הקבוצות.

"באריס סלוניקי רכשו האוהדים 30% מהמועדון והם עובדים יפה עם הקהילה", אומרת הגמן ומפרטת על הקמפיין ה"חד והברור" שהם עשו שם כדי לגייס 5,000 חברי עמותה וכמה עשרות אלפי יורו. "באנגליה, לפני עשור, לא היו קרנות נאמנות של אוהדים, ועכשיו יש 160 מהם", היא מוסיפה.

הגמן, אוהדת וחברת מועדון של ורדר ברמן, מדברת בתשוקה על הנושא. מבחינתה מדובר באזרחות אקטיבית שממשל דמוקרטי צריך לטפח. "בגרמניה ישנם שורשים לעומק של העניין הזה - מועדון הוא קהילה ולא עסק. באנגליה ובישראל העניין הזה פחות ברור. לא כל אוהד רוצה להיות מעורב בניהול המועדון שלו. הרוב רוצה צ'מפיונס ליג, בירה טובה ושחקנים טובים", היא אומרת, "אבל אם באיטליה מצליחים אוהדים להתאגד ולהתחיל לדון על שליטה בקבוצות, זה יכול לקרות בכל אירופה. גם בישראל".

הגמן מסכימה שלפני הכל צריך לשנות גישה בתעשיית הכדורגל. "זה שאתה יודע לנהל מפעל עוגיות או חברת טלפונים איו פירושו שאתה יודע לנהל קבוצת כדורגל. האוהד יודע לעתים טוב יותר ממי ששולט במשחק". כן, כדורגל יכול וצריך ללמד אותנו על אזרחות אקטיבית. השאלה היא אם הרשויות והטייקונים למיניהם רוצים שנהיה אזרחים אקטיביים. אחרי הכל, הרבה יותר נוח לשלוט באזרחים פסיביים.