ללא סימני תשישות
ה־UFC, ליגת הלחימה המשולבת, צומחת ותמשיך לצמוח גם ב־2012 בזכות בית המשפט בניו יורק שיקבע כי מכות זה חוקי ובזכות שליטי אבו דאבי שמשקיעים בענף
היתה השנה העמוסה ביותר בחייו של דנה ווייט, (Dana White) המנכ"ל והבעלים של ליגת ה־UFC. בין ערב קרבות אחד לאחר, הנערכים בממוצע אחת לשבועיים, הבוס הגדול של ליגת ה־Mixed Martial Arts הגדולה בעולם נדרש להיות בעשרות מוקדים שונים ובתוך זמן קצר מאוד, כדי להמשיך ולתפעל ביד רמה את מה שמכונה כבר כמה שנים בתקשורת האמריקאית "greatest growing sport in the world". ובתרגום חופשי מאוד: "שיגעון הספורט העולמי הבא".
מלווה בפמליה אישית המונה חמישה אנשים לפחות, ווייט חד הלשון ובעל המראה המאיים צובר עשרות שעות טיסה בעודו עובד ללא הרף במטוסו הפרטי בשמי צפון אמריקה בין אירוע לאירוע: מסיבת עיתונאים בלאס וגאס, פגישת תכנון במטה רשת "פוקס" בניו יורק, ראיון רדיופוני בתחנת שידורי הספורט מס' 1 במחוז קוויבק הקנדי ועוד ועוד.
בחינה מדוקדקת של התפתחותו והתפשטותו של הספורט הקיצוני והמלהיב הזה (ושל הארגון שעומד ווייט בראשו במיוחד) בעשור האחרון מצביעה על עובדה אשר לא ניתן להתכחש לה: 2012 הולכת להיות שעתו הגדולה של הספורט הכי שנוי במחלוקת על הגלובוס, וללא ספק פסגת הקריירה של אדון ווייט ושל 250 הלוחמים המקצועיים אשר נמצאים עמו תחת חוזה. יעידו על כך כחצי מיליארד (!) צופים ברחבי הגלובוס ומאות מיליוני הדולרים שהם משלשלים לכיסיהם של העומדים בראש הפירמידה הארגונית של הליגה. תעיד על כך אף ממשלת אבו דאבי, אשר כל כך בטוחה בהצלחתה הבינלאומית של הליגה, שהחליטה לרכוש 10% ממנה בתחילת שנת 2010.
לוחמי UFC. באבו דאבי החליטו להשקיע גם בזה צילום: אי פי אי
קודם נשתלט על מנהטן...
לאחר הסנקציות אשר הטילו על הספורט בשנת 1996 הרפובליקנים מארה"ב, נאסר על הליגה לערוך מופעי קרבות ב־36 מדינות בשטח ארה"ב. משנת 2001 החלו הארגון והדוברים מטעמו להילחם על מקומו של הספורט החריג כלגיטימי ככל ספורט תחרותי אחר, על אף האלימות הוויזואלית הרבה הכרוכה בצפייה בו. תהליך ההפשרה של הסנקציות אמנם לקח כמה שנים, אך כעת נותרו רק חמש מדינות שבהן הספורט אסור להצגה. בעוד שארבע מהן - אלסקה, ורמונט, ווימינג, וקונטיקט - הנן זניחות במונחים של רכישת כרטיסים ותשומת הלב של הזרם המרכזי בארה"ב, המדינה החמישית, ניו יורק, משמעותית הרבה יותר.
מעבר למשמעות הכלכלית האדירה של עריכת ערבי קרבות במטרופולין הגדול בעולם, אשר ברשותה אולמות ענק יוקרתיים כמו ה"מדיסון סקוור גארדן" (אשר מסוגל להכיל יותר מ־20 אלף איש ולהכניס כ־10 מיליון דולר ממכירת כרטיסים בלבד), לניצחון המשפטי של ZUFFA, החברה־האם של ה־UFC, על מדינת ניו יורק תהיה משמעות אדירה מבחינת יחסי הציבור האמריקאיים והעולמיים. בעוד שהמאבק המשפטי בין שני הגופים נמשך כמה שנים, אמצע ינואר 2012 כנראה יהיה הזמן שבו בית המשפט הניו יורקי יחליט אם התיקון הראשון לחוקה האמריקאית תקף גם על אתלטים־לוחמים, כפי שעותר הארגון. אם כן, כפי שצופים פרשנים רבים, יוסר המחסום האחרון אשר עומד בפני ה־UFC ושאר ארגוני ה־MMA העולמיים. מלבד הפרסום חינם שלו תזכה הליגה בתקשורת האמריקאית והעולמית במסגרת סיקור המשפט המדובר, עד תחילת השנה, הליגה תקבל את חותמת הלגיטימציה האחרונה, אשר עמדה כקיר לבנים חוצץ בין היותו של הספורט נחלתם של מעריצים נלהבים בקנה מידה גדול ובין היותו חלק בלתי נפרד מתרבות הבידור והספורט האמריקאיים.
קרב אגרוף. ה-UFC עקף אותו בסיבוב צילום: shutterstock מכים את השוק
במקביל לשזירתה בתרבות המיינסטרים האמריקאית עם החוזה המדובר בינה לבין רשת פוקס, חוזים אשר נרקמו בין הליגה לבין חברות שידור והפקה מרחבי אסיה, אירופה ומדינות ערב מבטיחים חשיפה הולכת וגוברת של הספורט בקרב מאות מיליוני אנשים שכלל לא היו מודעים אליו.
בעוד שבמהלך השנים האחרונות הופיע הארגון הנודד במדינות לא צפויות כגון גרמניה, אוסטרליה ודובאי, הוא צפוי להרחיב את גבולותיו במהלך שנת 2012 עם מדינות כגון סין, מקסיקו, יפן (שם ייערך האירוע הראשון כבר בחודש פברואר), הודו (שם מעריכים ראשי ה־UFC קהל פוטנציאלי של 300 מיליון איש) וברזיל (שם ייערך האירוע השני כבר בשבועות הקרובים). כמו לכיבוש של מדינת ניו יורק, גם לדריסת הרגל ביפן ובמקסיקו יש משמעות סמלית אדירה מבחינת יחסי הציבור, לצד הרווחים הנאים: מקסיקו מתפקדת כלב הפועם של האגרוף המסורתי - ארץ מולדתם של טובי המאמנים ושל אלופי עולם רבים. היות שהאגרוף הוא המתחרה היחיד אשר ניצב אל מול ה־MMA ומהווה סכנה ממשית של גריפת צופים על חשבונו (נהוג להשוות בין כמות הצפיות בשני סוגי הספורט על בסיס דו־שבועי), עריכת ערב קרבות שם תהיה משולה לתקיעת דגל הכיבוש של הספורט העולה על פסגת ההר של אביו הרוחני המזדקן.
יפן, לעומת זאת, נתפסת כארץ המולדת של רוב אמנויות הלחימה המסורתיות, ומטבע הדברים זהו אות כבוד גדול עבור הארגון לערוך שם ערב בכורה. נוסף לכך, ליגת ה־MMA היפנית הוותיקה PRIDE בנתה במהלך עשר שנות פעילותה (עד אשר נרכשה בידי ה־UFC בסוף שנת 2007) בסיס יציב של מיליוני צופים במדינה עצמה ובמדינות השכנות לה אשר להוטים לספורט כפי שרק יפנים יודעים. הסיקור התקשורתי הרב שלו זוכים הלוחמים (בין השאר בהשתתפות בתוכניות בידור מגוחכות) ואירועי הליגות השונות מבטיח לכל הנוגעים בדבר פרסום רב ברחבי המזרח הרחוק כולו. כפי שמנסח זאת לורנזו פרטיטה, מבעלי תאגיד ZUFFA: "זה כבוד גדול עבורנו להתארח ביפן.
יפן מהווה ללא ספק את הבסיס השיווקי שלנו באסיה. אנחנו בהחלט מצפים למשוך לאירועים שם צופים מרחבי אסיה והעולם כולו".
אגרוף באישה ערווה
היתה זו הטקסנית היפהפייה והקטלנית ג'ינה קאראנו (Gina Carano), שחקנית, דוגמנית ולוחמת MMA מוכשרת (והאמריקאית הראשונה אי פעם לזכות באליפות אגרוף תאילנדי בתאילנד עצמה) אשר הביאה את מה שמכונה Women's Mixed Martial Arts לתודעת קהל הצופים ולגיוסם של צופים חדשים רבים. השילוב של יכולות לחימה וירטואוזיות לצד יופי מהמם ונתונים פיזיים מרשימים עשה את שלו ופתח את עיניהם של מאות מיליוני הצופים הזכרים בין הגילים 18 ל־34 (גילאי היעד שאליו פונה הספורט) ברחבי העולם לעבר האמזונות הלוחמות שבכלוב.
כיום, לוחמות מובילות כגון קריסטין "סייבורג" הברזילאית והכוכבת העולה רונדה ראוזי (אשר שברה ליריבתה את המרפק בנעילה אכזרית בקרב האחרון שבו השתתפה) מרוויחות סכומים נאים לכל קרב: בין 30 אלף דולר ל־125 אלף דולר בממוצע, תלוי בבונוסים על ביצועיהן באותו הערב, ובכך קובעות רף מקצועי וכלכלי חדש עבור הלוחמות הנמצאות תחת חוזה ועבור דורות חדשים של לוחמות מקצועיות. מטבע הדברים, עלייתן של עוד ועוד כוכבות־לוחמות היא בלתי נמנעת, וגם היא מבטיחה למלא את המטרה העיקרית של הליגות השונות: יותר ריגושים, יותר חשיפה, בקרב כמה שיותר אנשים - וכמה שיותר מהר.
יאפ. גם 2012 הולכת להיות השנה של ה־MMA.
