"השריר" היהודי עובד רק בגולה

יותר מ-20 מדינות קטנות (מבחינת אוכלוסייה) ועניות יותר (מבחינת תל"ג) מישראל זכו במדליה בלונדון 2012. מדינות כגון טג'יקיסטן, גרנדה, מולדובה, מונטנגרו, גאבון, קפריסין, בוטסואנה, ארמניה, סלובקיה, סלובניה ועוד זכו במדליות וישראל לא.

אל דאגה, גם מדינות גדולות יותר אך עניות יותר מישראל זכו ביותר מ-0 מדליות. למשל, הונגריה, כ-2 מיליון תושבים יותר מאיתנו ופחות 100 מיליארד דולר תל"ג מאיתנו, זכתה ב-17 מדליות, 8 מזהב. אולימפיאדת לונדון 2012 שוב הבליטה את העובדה שישראל היא המדינה הכי מביכה מבחינת יחס מדליות/תל"ג.

ההשוואות הללו אינן פופולריות בישראל בגלל שהן שמות את הישראלים באור מביך במיוחד. מה לעשות, האמת לא נעימה. ולכן הטוקבקים מתעסקים הרבה בזה ש"המסקנה המתבקשת היא שיהודים מתאימים יותר ללימוד תורה" וש"עם כל הכבוד, אנחנו יהודים, שאיפה להישגיות לספורט ולאסטטיקה שייכת ליוונים ולרומאים". גם תגובות בסגנון "אנחנו היהודים עם הספר ולא עם הספורט" נפוצות ביותר.

ויש גם את הטיעון "המנצח" ש"לאף מדינה אין הוצאות ביטחון כמו שלישראל יש". וש"ישראל מדינה קטנה ומוקפת אויבים".

אז קודם כל בוא נפריך את זה שאנחנו המדינה היחידה עם צרות קיומיות: בקרואטיה ואירלנד אין כסף, ושתיהן מתאוששות משנים של מצב ביטחוני בעייתי, אבל הן משקיעות בספורט ועושות את זה בחוכמה גדולה יותר מאשר ישראל - זה נכון גם לגבי יוון; בהולנד משקיעים במלחמה בשקיעה של המדינה לתוך הים סכום גדול יותר מאשר ישראל משקיעה בצה"ל ודרום קוריאה חיה לצד מדינת אויב עם נשק אטומי - וזה לא הפריע לה לסיים בחמשת המדינות הראשונות בטבלת המדליות. בעיות יש בכל מקום והתירוץ הזה של השקעה בביטחון הוא אינה סיבה טובה לא לקיים כאן תרבות ספורט טובה.

השחיין הדרום אפריקאי צ'אד לה קלו צילום: גטי אימג'

ועכשיו נתייחס את התפיסה הזו לפיה יהודים אינם טובים בספורט. לא רק שיהודים בגולה טובים יותר בספורט מהישראלים, ביחס למספרם בעולם, היהודים מצטיינים באיסוף מדליות אולימפיות כמו שהם מצטיינים באיסוף פרסי נובל. מאז מלחמת העולם השנייה, בכל אולימפיאדה בין 10 ל-30 יהודים זוכים במדליות, לפני המלחמה היחס הזה היה אפילו עוד יותר טוב (את הרשימה המלאה ניתן למצוא כאן

מלבד זאת, היהודים תמיד היו כוח חלוצי בענפי הספורט הפופולריים. היו אלו מאמנים יהודים שקידמו את התפתחות הכדורגל האירופי וגם של הכדורגל בדרום אמריקה ובכדורסל מאמנים כגון רד אורבך ורד הולצמן היו משמעותיים ביותר עבור הכדורסל האמריקאי. וגם בפוטבול יש נציגות נרחבה של מאמנים יהודים. שלא לדבר על מנהלי ספורט יהודים (4 מ-5 הקומושינרים של הליגות הגדולות בארה"ב הם יהודים).

ולמה זה? ובכן, כי ספורט הוא חלק בלתי נפרד מחינוך והתרבות היהודית תמיד הדגישה את חשיבות החינוך, הלמידה והחתירה למצוינות בגידול הילדים. וזה משהו שנכון כמעט לגבי כל קהילה יהודית בעולם. לשאיפה הזו התחברו תסביכי רדיפה ומיעוט (היהודים תמיד היו מיעוט) שהובילו את חברי הקהילה לדרוש מעצמם מצוינות ולהגיע הכי גבוה על מנת להשתלב בחברה.

בכל מקרה, כשאתה מלמד את הילד שלך להצטיין, הוא מנסה לעשות זאת בכל תחום שהוא נמצא בו. גם על ספסל הלימודים וגם בספורט. ואז לצד יהודים כגון פאול ארדש (המתמטיקאי הונגרי שפרסם הכי הרבה מאמריםבהיסטוריה) גדלים ספורטאים כגון אגנס קלטי (זכתה בעשר מדליות אולימפיות) ולצד אלברט איינשטיין, מקס בורן, ג'וזף שטיגליץ ועוד עשרות זוכי פרס נובל יהודים, יש ענקים יהודים בספורט כגון מקס בר, מרק שפיץ, סנדי קופקס ועוד ספורטאים שאיזכור שמם מעלה זיכרונות של מצוינות על מגרשי הספורט.

אז נכון, מספר האצנים האולימפיים היהודים נמוך, אבל בענפים שהדרישות הפיזיות אינן כל כך תלויות גוף והאופי והמוח משמעותיים יותר בתוצאה הסופית - אז מי שבא מחינוך טוב למצוינות, מצליח.

אז המסקנה המתבקשת מהכישלון הישראלי בספורט היא לא ש"היהודים לא צריכים לעסוק בספורט" אלא שהישראלים גרועים בגלל שאין להם תרבות ספורט, וזה מצביע על משהו חמור הרבה יותר - הישראלים לא זוכים לחינוך נכון.