תיק שקנאי

באנרים הם דבר מעצבן. בעולם חוסר הסבלנות בטוח אפשר למצוא מחקר של מלומד משועמם שבדק כמה זמן אנחנו מבזבזים מול באנרים אינטרנטיים ביום עבודה רגיל. מעניין אם מחקר כזה הביא בחשבון שיש גם דפי אינטרנט שמכילים מידע על ניו אורלינס פליקאנס.

המשימה לחפש חומר באינטרנט על קבוצת הכדורסל של ניו אורלינס, שמתחילת העונה הבאה תשחק תחת השם פליקאנס במקום ההורנטס, מבלי להתפתות לרכוש כרטיס במחיר מבצע לאחד ממשחקי ה־NBA שלה בעונה הבאה, קשה מנשוא. אחרי שלחצת בטעות על הבאנר - כי אין אדם שלוחץ על באנר שלא בטעות - אתר זמין ונעים וקל וצבעוני לוקח אותך בין נבכי הכיסאות והיציעים והטבעת העליונה והאמצעית והתחתונה בניו אורלינס ארנה המחודש, ומראה לך מספרים מהממים תלת־ספרתיים בצבע אדום בולט כשמעליהם הכותרת: "ההנחה לעומת העונה שעברה". בטבעת העליונה, "במרפסת", אפשר למצוא כיסא למשחק ב־12 דולר, ויש 2,000 כיסאות כאלה. יש גם ב־19 דולר וב־25 דודלר, אם בא לכם לפרגן לעצמכם. דקה לפני שלחצתי על כפתור האישור שהיה משייך לי מקום נהדר באזור הצפון־מערבי של האולם – סקטור 110, עלה הנושא הנשכח של עלות הדרך בין תל אביב לניו אורלינס. מזל שלגלובליזציה אין מחלקה מסחרית.

תיק שקנאי. פרויקט הכדורסל בניו אורלינס צילום: רויטרס

למה פוטבול כן?

מגפת הבאנרים הזו היא השלב הכמעט אחרון בתוכנית המאוד מהירה של טום בנסון, איש עסקים מקומי שעשה את הונו בענף סוכנויות הרכב, והוא גם הבעלים של קבוצת הפוטבול של ניו אורלינס, הסיינטס. בנסון רכש לפני כמעט שנה את הזיכיון של הניו אורלינס הורנטס תמורת 338 מיליון דולר, סכום שמגרד את תחתית רשימת הקבוצות השוות ב־NBA, שם שוכנות קבוצות כמו מילווקי, מינסוטה ושרלוט, ורחוק בכמעט 66% מלוס אנג'לס לייקרס ומניו יורק שמובילות את רשימת הקבוצות היקרות ביותר. המחיר הזה גם לא מתקרב לזה של שיקגו, בוסטון או דאלאס. בנסון בן ה־85, שמחזיק כבר קרוב ל־30 שנה בסיינטס, פירק את 338 מיליון הדולרים האלה למשמעות הראשונית שלהם - ניו אורלינס היא עיר קטנה בהרבה מניו יורק, לוס אנג'לס, שיקגו או בוסטון, עם שוק הרבה יותר קטן. למעשה היא כמעט זהה בגודלה למילווקי או לשרלוט. אבל - שוק זה דבר אחד, והייפ זה דבר אחר. הייתם פעם במילווקי או בשרלוט? לא. אתם רוצים להיות? לא. אז מה להן ולאחד ממוקדי התיירות הגדולים בדרום ארה"ב - ניו אורלינס?

את ההייפ הזה הצוות הנמרץ של בנסון מייצר כבר כמעט שנה. ניו אורלינס פוסט קתרינה היא עיר צמאת ריגושים, הרבה יותר משהיתה בעבר. הסופרבול האחרון שהתארח בעיר המחיש זאת נהדר, כשהוציא עשרות אלפים מקומיים לרחובות, בלי עניין אמיתי בקבוצות שמשחקות, רק כדי לחגוג את הספורט ואת החיים. הסיינטס - לא שמדובר בחוכמה גדולה בליגת ה־NFL הפורחת – ממלאים שוב ושוב את הסופרדום שלהם, והגיעו השנה ל־99.9% תפוסה בעונה די כושלת מבחינה מקצועית. המומחים של בנסון לא ראו סיבה אמיתית שהתשוקה הזו שמקיפה את העיר ואת קבוצת הפוטבול שלהם לא תנדוד אל קבוצת הכדורסל.

הצרעות לא עקצו

כינויי הקבוצות בספורט האמריקאי תמיד נשמעים כאילו נבחרו בגן הילדים הסמוך למתחם האימונים: ציפורים, טורפים, זוחלים, חרקים, דינוזאורים ובמקרה הגרוע שמות גנאי לאוכלוסייה כזו או אחרת - המעוררים תמיהה מדוע קבוצת הכדורסל של ניו אורלינס לא יכולה פשוט להיקרא "קבוצת הכדורסל של ניו אורלינס". אבל לכו תפרידו את היאנקים מניו יורק, את האירים למחצה מבוסטון, את השוורים משיקגו או את לוס אנג'לס ממאות האגמים ש… אה, עזבו. רוב הקבוצות סוחבות כינוי בירושה, דרך מעברים של פרנצ'ייז בין כל עיר שתקדם את פניו בברכה. לפעמים הכינוי פשוט מתחבר (יש שני אנשים במדינת יוטה ששמעו מוזיקת ג'אז בחייהם), ברוב המקרים הוא אינו בר־ניתוק וכנראה שלא מפריע, ויש פעמים שאותו כינוי נושא בתוכו הבטחה לעתיד עגום.

כשאוקלהומה לקחה את סוניקס מסיאטל, קברניטיה החליטו בכל זאת למתג מחדש את הקבוצה, לעשות אותה לשלהם, ו"הת'אנדר" נולדו. לאנשים בניו אורלינס היה בטח קל יותר עם ההחלטה להרוס מהיסוד כל זכר להורנטס, אחד הפרנצ'ייזים הפחות מרשימים שקמו בספורט האמריקאי. מלבד עונות נעימות ספורות עם לארי ג'ונסון ואלונזו מורנינג, ואחר כך בארון דיוויס ויותר מאוחר כריס פול, "הצרעות" לא הותירו חותם על הכדורסל בצפון קרוליינה, וגם לא בלואיזיאנה, לשם נדדו ב־2002. בשש מתשע העונות האחרונות הקבוצה לא הצליחה להעפיל לפלייאוף - ואף על פי שזה כשלעצמו לא הנתון הכי גרוע שאפשר למצוא, הבעיה האמיתית היתה במספרים האחרים.

הקהל בניו אורלינס פשוט לא הגיע למשחקים - עם שיעורי תפוסה של פחות מ־80%, מקום אחד לפני אחרון ב־NBA בעונה האחרונה – וההרגשה הכללית שהזיכיון המאומץ הזה לא מצליח להתחבר לעיר שרצתה לתת לו בית חם. בדו"חות של בנסון ודאי סומנו המספרים הבאים: אם מפרקים את השווי של הסיינטס, אז 650 מיליון דולר נובעים מהפעילות הספורטיבית (הכנסות מזכויות שידור, כרטיסים וחסויות), 51 מיליון דולר נובעים מהמותג עצמו, 122 מיליון דולר מהאצטדיון ו־151מיליון דולר מהשימוש בעיר שבה נמצאת הקבוצה. כלומר 67% מהשווי מגיעים מהספורטיביות שלו ו־15% מהעיר שבה הוא נמצא. השווי של ההורנטס מורכב מ־154 מיליון שקל מהפעילות הספורטיבית (כלומר רק 45% מהענף) ו־91 מיליון דולר מהשוק (כלומר 27%). האצטדיון - 72 מיליון דולר(21%) - והמותג - 24 מיליון (7%) - משלימים את השווי. כל המספרים האלה מראים שיש הרבה מה לעשות בהורנטס כדי להתחבר יותר לעיר.

שקנאי עצבני

אז האנשים של בנסון תלו שלטים ברחובות, ופרסמו ידיעות בעיתונים, ועלו להתראיין ברדיו, וצילמו כתבות לטלוויזיה, ועשו את סיעור המוחות הטוב ביותר שהכסף יכל לקנות כדי להכריז בינואר האחרון על בואם של "הפליקאנס" - השקנאים. השקנאי, הציפור הלאומית של לואיזיאנה, ייצג טוב מכל את תרבות מפרץ החוף, ואת היוזמה הדוחקת של המדינה לשיקומו ולשימור חיות הבר באזור. ניחא.

"השקנאי מלמד על הנחישות לא רק לשרוד, אלא גם לשגשג כשהסיכויים נמוכים, כפי שהעופות הנהדרים האלה מוכיחים שוב ושוב", נאמר במסיבת העיתונאים הרשמית, והחיבור להתאוששות הנמשכת מקתרינה התבקש. צבעי הקבוצה החדשים יהיו כחול, אדום וזהב - צבעי פסטיבל המארדי גרא המפורסם - והלוגו הרשמי חשף שקנאי עצבני במיוחד, עם עיניים רושפות כאומרות: "תעזבו אותי משימור החוף המזוין, בואו נטביע לדוויט האוורד על הראש". זה כנראה גם מה שהפה שלו היה אומר אם לא היה לו תקוע לו שם כדורסל.

"זהו שחר של יום חדש בניו אורלינס", מצהיר הדף הראשי של אותו אתר מזמין ונעים וקל וצבעוני. "הכדורסל אמנם חזר לעיר כבר לפני יותר מעשור, אבל עכשיו, לראשונה אי פעם, יש לנו שם, לוגו וזהות שהיא כולה שלנו. ואנחנו מחויבים לכם – לאוהדים ולאזור - לא רק לדאוג למוצר נפלא ומצליח, אלא לתמוך בקהילה ולקדם תוכניות של בריאות ושגשוג וקיימות. למען עתיד ילדינו".

האתר הנפלא ממשיך וחושף את התוכניות והמיזמים, את המחויבות של משפחת בנסון לעשות הכל כדי להביא שחקנים שירכיבו קבוצה אלופה, את האולם החדש והמשודרג, ואת מחירי הכרטיסים - הנמוכים משמעותית מבעונה הקודמת. השקנאי העצבני קורא לתושבי לואיזיאנה להצטרף אליו, ולפי הדיווחים, הם באמת באים. נותר רק העניין הפעוט הזה של מי באמת יטביע לדוויט האוורד על הראש.