האם עונת ה-NBA צריכה להשתנות?
עונה סדירה של 82 משחקים קשה מדי עבור השחקנים, שיטת הפלייאוף ב-NBA לא הוגנת ומשהו צריך להיעשות מבלי לפגוע בעוגת הכנסות של 5 מיליארד דולר
לא היה מדובר בפעם הראשונה שמאמן בליגה עושה דבר כזה. אפילו לא בפעם הראשונה שאנטגוניסט מובהק כמו גרג פופוביץ' עושה דבר כזה. אבל הפעם היה איזשהו ניחוח אחר בהחלטה של מאמן סן אנטוניו ספרס להושיב על הספסל למשחק מול אוקלהומה סיטי את שלושת הכוכבים הגדולים שלו. זה היה בתחילת אפריל, באמצע של תצוגת תכלית ששברה שיא מועדון של 19 ניצחונות רצופים. סן אנטוניו החזיקה את המאזן הטוב בליגה, ביתרון של ארבעה משחקים על אוקלהומה, ואז בא פופוביץ' ומודיע שטוני פארקר, מאנו ג'ינובילי וטים דאנקן לא יככבו במשחק הזה, משחק שיכולתם לקרוא לו אחד המשחקים הגדולים של העונה הסדירה. זאת אומרת, לפי פופוביץ' אתם לא יכולים לקרוא לו ככה. זה בדיוק מה שהניחוח הזה אומר - העונה הסדירה מסריחה.
עונת ה־NBA ארוכה מדי ועמוסה מדי, לוח המשחקים ספורדי מדי ונותן כובד משקל גדול מדי למזל. אם מיאמי, אחרי ארבעה ימי מנוחה, פוגשת את אינדיאנה, כשהפייסרס בעיצומו של מסע משחקי חוץ וזה המשחק השלישי שלהם בחמישה ימים, זה לא הוגן. האוהדים הבינו את זה מזמן. זה סוד ישן, שהופך את העונה הסדירה, והשנה יותר מתמיד, ללא כל כך חשובה. פעם, לפני עשור ויותר, זה היה יוקרה וגאווה לסיים ראשון בבית, או כמובן ראשון באזור או בליגה כולה. אחר כך דיברו על כמה חשוב יתרון ביתיות, אם זה רק בסיבוב הראשון של הפלייאוף או עד הגמר. עכשיו סוד חדש מתפשט מחדרי ההלבשה אל לוחות התוצאות: אם הכוכב של הקבוצה פצוע ויחזור עוד שבוע, הפוינט גארד שלה מותש, השחקן השישי גמר מזמן את העונה, וחצי מהסגל משחק עם הלשון בחוץ, כל מה שייצא מיתרון הביתיות ההוא זה שיש יותר סיכוי שהמפלה הצורבת בפלייאוף תגיע לעיני הקהל הביתי.
ראסל ווסטברוק על הרצפה. יותר מדי כוכבים נפצעים צילום: רויטרס
כוכבים נופלים
דוויין ווייד שיחק העונה 51 משחקים במדי מיאמי, מתוך 82. ראסל ווסטברוק שיחק 46 משחקים עם אוקלהומה. כריס פול שיחק 36 עם הקליפרס. אל הורפורד שיחק 29 משחקים עם אטלנטה. ברוק לופז שיחק 17 משחקים בברוקלין. דרק רוז שיחק עשרה משחקים עם שיקגו ועשרה משחקים שיחק גם סטיב נאש בלייקרס, ארבעה משחקים יותר מקובי בראיינט. ויש עוד - אנתוני דיוויס ואנדרה איגודלה וטייסון צ'נדלר ומארק גאסול ואנדרו בוגוט. סתם רשימה של עונה אחת? זו לא. את הקריאה לקיצור העונה הסדירה משמיעים שחקני ה־NBA כבר לא מעט שנים, הרבה לפני שאדם סילבר נכנס לתפקיד הקומישינר במקומו של דיוויד סטרן. אבל העונה הראשונה של סילבר בתפקיד תיזכר בעיקר בגלל כמות הפציעות ו"איכות" הפציעות. או אפילו יותר מדויק - איכות הנפצעים.
הסטטיסטיקה לא באמת מיישרת קו עם הטענה שזו היתה עונה מועדת יותר לפורענות מקודמות לה, ואין הרבה קשר בין הגב של נאש, לברך של ווסטברוק או לשריר החזה של הורפורד, אבל מספר הכוכבים שנחו העונה ככה וככה זמן בגלל פציעה כזו או אחרת הוא חריג. לסילבר, שאי אפשר לומר שהבריאות של שחקניו לא מעניינת אותו, מחכה אתגר גדול - גם הוא מבין שהעניין שהליגה שלו מייצרת, בעיקר כשעוברים את גשר פגרת האולסטאר (בעיה אחרת מסיפור אחר), לא מתחרה בעניין של אמריקה בכדורסל המכללות או בפתיחת עונת הבייסבול. מפברואר עד הפלייאוף החודשים ארוכים מדי, המשחקים לא חשובים מדי והליגה לא פותחת אף מהדורת חדשות. אלו חודשים של משחקים בין הקבוצה מהמקום העשירי במזרח שפוגשת את המקום ה־14 במערב, או משחק בין המקום הראשון למקום השני בליגה, אבל המקום הראשון בליגה משחק בהרכב חסר ומשני כי המאמן שלו רוצה את הקבוצה בריאה בפלייאוף. ומכל זה שום דבר טוב לא יכול לצאת.
השראה: גרנטלנד
לצעירים אכפת
קחו לדוגמה את המזרח. פיניקס, זו שסיימה תשיעית במערב והחמיצה את הפלייאוף למרות מאזן נהדר של 34:48, היתה מגיעה למקום השלישי אם היתה משחקת במזרח. זו לא סתם אנקדוטה, זו באמת נקודה שעניינה מאוד את צופי הליגה בזמן שהם השתעממו בחודשיים האחרונים במסטיק הזה של העונה הסדירה. הפציעות של רוז, לופז והורפורד הפכו את המזרח לקרב דו־ראשי, בין אינדיאנה למיאמי, קרב שלא ממש היה נראה שלמישהו במיאמי אכפת ממנו. לצעירי אינדיאנה דווקא היה אכפת, ועכשיו, אף שזו חוכמה קטנה לומר זאת אחרי שהפייסרס הפסידו במשחקים הראשון והשלישי בסדרה מול אטלנטה בפלייאוף, אינדיאנה לא נראית כמועמדת לאליפות כפי שנראתה רק לפני כמה חודשים.
אז מה עושים? זה נשמע מאוד קל פשוט לחתוך, לקצר. נגיד 66 משחקים בעונה, מה שנעשה כבר בעונת 2011/12 בגלל שביתת השחקנים. זה 20% משחקים פחות. אבל - וחשוב, לא חייבים גם לקצר את משך העונה. לא חייבים להתנגש עם המרץ'־מדנס של המכללות ולראות למי יש יותר גדול. עונת ה־NBA עדיין יכולה להסתיים באמצע אפריל, אבל היא תהיה מרווחת יותר, דחוסה פחות. כל משחק גם יקבל משמעות רבה יותר, ייצור יותר עניין, לקבוצות יהיה יותר על מה לשחק, ועד מתי.
שחקן דנבר פצוע. לא הקבוצות הכי טובות משחקות בפלייאוף צילום: אם סי טי
אפשר לא לקצר?
הטענות נגד קיצוץ במספר המשחקים רבות: מהטיעון הפתולוגי של "ככה זה היה תמיד", דרך הטענה שרבים מהמספרים והסטטיסטיקות ההיסטוריות של המשחק יכולים להיזרק לפח ועד זה שקיצוץ המשחקים עשוי גם לקצץ בהכנסות הקבוצות. מדברים על 20% פחות הכנסות וזה הרבה מאוד. זה משכורות שחקנים, וחוזי פרסום וחסות. יש כאן עוגה של 5 מיליארד דולר בשנה, וחוזה שידור וזכויות דיגיטליות חדש שאמור להיחתם בעונת 2016/17.
אבל אולי לקראת החוזה החדש הזה, עם הכניסה של סילבר לתפקיד - והוא כבר הצהיר על לא מעט רפורמות שהוא שוקל, כמו שינוי שיטת הדראפט, הגבלת גיל היציאה לדראפט ומיני־טורניר על המקומות האחרונים לפלייאוף (ב־ESPN התמזמזו עם רעיון שהמיקום בפלייאוף ייקבע רק על פי המאזן, בלי קשר למזרח או מערב, כמו שאתם יכולים לראות בתרשים בעמוד, וזה מגניב לגמרי) - יצליחו בליגה לעשות שינוי.
בינתיים נראה שהליגה חייבת לחשוב טוב יותר על המוצר הזה שהיא מוכרת לאוהדים ומשווקת לרשתות השידור, ולפתור את הנפילה העקבית ברייטינג. כרגע ערבים מבאסים של שרלוט מול יוטה ובאזז אמיתי רק לגבי מי ייקח בסוף את תואר ה־MVP, לברון ג'יימס או קווין דוראנט, פשוט לא מחזיקים ליגה שלמה.
"עונת NBA, לדעתי, צריכה להיות 50 משחקים", אמר בראיון שיין באטייה ממיאמי. "אוהדים ישתגעו על זה. כל משחק יהיה כל כך יותר משמעותי, כמו בקולג'ים. השחקנים יאהבו את זה כי זה ישמור אותם בריאים, לאורך שנים ארוכות יותר. הרייטינג יעלה בוודאות, זה נשמע כמו פתרון אדיר". באטייה הוא אחד שכבר עשה קילומטראז' ראוי בליגה ונחשב לאחד השחקנים היותר אינטליגנטיים בה. והראיון הזה התקיים ב־2008. נו, כשבעיה לא מטופלת כל כך הרבה שנים, איך היא לא תסריח את כל הליגה?
