היתרון הגדול של סימונה על פני מוריניו

דייגו סימונה, מאמן אתלטיקו מדריד, אמר את זה 1,000 פעמים במהלך העונה. "אנחנו חיים ממשחק למשחק". לפני שבע, רגע אחרי המשחק מול צ'לסי, הוא אמר לעיתונאים שכל מה שהוא חושב עליו זה "ולנסיה, ולנסיה, ולנסיה", הקבוצה הבאה שהתמודד איתה אחרי צ'לסי. אחרי הניצחון הגדול אמש הוא בטח חושב "לבאנטה, לבאנטה, לבאנטה", יריבת הליגה הבאה. 

מוריניו נגד סימונה. סימונה יכול להכין את הקבוצה שלו טיפה יותר טוב. זה מספיק צילום: אי פי איי

בבית משוגעים כמו אתלטיקו מדריד זו הדרך היחידה להישאר שפויים. לחיות ממשחק למשחק. לרכז את כל האנרגיות במשחק הבא. ולכן דייגו סימונה הוא המאמן הטוב ביותר למועדון הזה. כמו בקבוצות אחרות שאימן בארגנטינה, אין "אחרי המשחק". יש משחק ויש את המשחק הבא.

הוא דורש אגרסיביות משחקניו, ריכוז ונחישות. "אני לא מקבל שום דבר פחות מ-100%" אמר. האימונים שלו בני 45 דקות. מתוכננים היטב ואינטנסיביים. בגלל שמשפחתו עדיין גרה בארגנטינה, הוא יכול לבלות את שאר היום שלו בהכנות לקראת האימון הבא והמשחק הבא. הוא וורקהוליק בלי בושה. וכשהקבוצה שלו מנצחת, הניצחון לא שלו - הוא של השחקנים שלו. "אני רוצה לשלוח מחמאות ואיחולים לאימהות השחקנים", אמר אמש. "הן אחראיות שיש להם ביצים גדולות כמו שהם הראו היום".

.

האם המאמן האינטנסיבי הזה יכול להצליח בשיטה הזאת לטווח הארוך? אחרי הכל, הוא לא יכול היה להמשיך לדרוש משחקניו את אותן אגרסיות ואינטנסיביות במשך שנים. זה לא משנה לו. הוא חי ממשחק למשחק.

דייגו סימונה. דורש 100% ויותר צילום: איי אף פי

יתרון קטן-גדול

דייגו סימונה ניצח אמש את ז'וזה מוריניו בשיטת מוריניו, כפי שעשה בשנה שעברה בגמר הגביע הספרדי. מה זאת אומרת? הוא הכין את הקבוצה שלו טוב יותר ממוריניו, שפעם אף אחד לא הכין את קבוצתו טוב יותר למשחק הבא. מוריניו היה חדשני בעיקר בזכות שיטות ההכנה שלו למשחק הבא. זו היתה הבשורה שלו לעולם הכדורגל. מ-DVD אישי לכל שחקן ועד שיחות טקטקיות קצרות וחדות - אף אחד לא הכין קבוצות כמו מוריניו. אבל אז באו פפ גווארדיולה, יורגן קלופ ודייגו סימונה והראו שאפשר לעשות את זה יותר טוב עם ערך מוסף שלמוריניו אין - הם היו שחקני כדורגל מקצוענים במשך שנים וחלקם ברמות הכי גבוהות. הם יודעים בדיוק מה הולך במוח של השחקנים שלהם כיום וזה נותן להם יתרון על פני מוריניו, ששיחק פחות מ-40 משחקים כמקצוען. חלקם בליגה השנייה וחלקם בקבוצה שאבא שלו אימן. היתרון הקטן הזה הוא יתרון גדול יותר ממה שמוריניו היה מוכן להודות.

מוריניו גם נכנס העונה ל"אימון לטווח הארוך". ממאמן שחי ממשחק למשחק וטען ש"מי שאומר שלוקח זמן להצליח הוא שרלטן", הוא פתאום החל לדבר על כך  שהקבוצה שלו תהיה טובה באמת רק עוד שנה. "הקבוצה שלי סוס קטן שצריך חלב ולבנות את עצמו", אמר העונה על "הסוס הקטן" עם אחד מתקציבי השכר הגדולים בעולם הספורט. נראה שיקח עוד זמן עד שיוכל להיות מאמן לטווח הארוך. שינוי גישה נדרש ממישהו שנמצא בקבוצה לטווח הארוך.

מוריניו גאה בגישה שלו - שלעיתים דורשת משחקניו לעסוק באנטי כדורגל. מה שדי שוחק בטווח הארוך. "צ'לסי לא בנויה כדי לשחק כדורגל, היא בנויה לתקפות מתפרצות", אמר, במירמור מסוים, אדן האזרד, כוכב צ'לסי - אחרי ההדחה לאתלטיקו מדריד.

אבל מוריניו בשלו. "כשמישהו אומר לי שאני מאמן שאיכפת לו רק מהניצחון ולא מהכדורגל - אז אני אומר תודה. אני אוהב להיות מאמן שמנצח וזוכה בתארים" הסביר פעם. מאמן שדורש הקרבה בלתי פוסקת של כישורי הכדורגל שלך עבור כדורגל מדכא יכול להצליח בקבוצה במשך שנתיים או אולי שלוש - אבל אחר כך, כמו שקרה לו בריאל מדריד - השחקנים פשוט לא מסוגלים לסבול אותו.

סזאר לואיס מנוטי, מאמן שזכה באליפות העולם עם ארגנטינה, אמר פעם: "לאלו שאיכפת להם רק מהניצחון, אני רוצה להזהיר אותם. תמיד יש רק מנצח אחד. האם בגלל זה, בליגה של 30 קבוצות יש 29 לוזרים? לא. לכן מאמנים צריכים לשאול את עצמם 'למה לא ניצחתי' אבל גם 'מה השארתי למועדון?', 'מה הבאתי לשחקנים שלי?' 'האם השחקנים שלי גדלו כבני אדם?' 'מה נתתי להם להם ככדורגלנים. הניצחון אינו יכול להיות מעל הכל?'".

אחרי עונה שנייה ברצף ללא תואר, האם מוריניו, שבאובססיה לגבי ניצחונות ותארים, יכול להסתכל אחורה ולהיות גאה במה שהוא עשה בריאל מדריד בעונתו האחרונה? האם הוא יכול להיות גאה במה שעשה בצ'לסי העונה? האם הוא יצר כוכבים חדש? האם הוא העלה שחקן נוער וטיפח אותו? האם הכדורגל שלו עורר השראה? האם הוא העניק משהו לשחקניו? מה הוא השאיר למועדון? ואגב, איך זה להיות נהג אוטובוס?