לא רק לברון

לברון חזר לקליבלנד, קליבלנד מחבקת את לברון. כמה יקלע ג'יימס, כמה ריבאונדים ייקח קווין לאב, ואיך קיירי אירווינג הצעיר יחבר את השניים האלה. ועוד לא דיברנו על דיוויד בלאט. עונת 2014/15 של ה־NBA, שנפתחת עוד רגע קט, הולכת להתעסק בעיקר בסיפור מאוהיו — הנרטיב הגדול של העונה, עם הגיבור המיידי, והגיבור הישראלי. אבל בליגה עם 30 קבוצות ומאות שחקנים, יש אלפי סיפורי משנה. בחרנו בכמה שאולי חמקו מכם.

לברון ג'יימס. יהיה -MVP? צילום: אם סי טי

יש פייבוריטית ברורה מאוד לאליפות

הספרס לא עשו הרבה בקיץ בסגל. כמעט כלום למעשה. זה ממש אותו סגל, עם שינויים מינוריים במעמקי הספסל, זו אותה חמישייה ראשונה, ואותה שלישייה גדולה, עם טים דאנקן בן ה־38, מאנו ג'ינובילי בן ה־37 וטוני פארקר בן ה־32. אבל אחרי ההצגה בפלייאוף בעונה שעברה, והרמיסה של מיאמי בגמר, אין הרבה תירוצים. גם התירוץ של "זקנים מדי" זקן מדי בעצמו.

וכל זה בעיקר כי בראש המערכת עדיין עומד גרג פופוביץ', מלחים ומחבר ומוסיף עוד קמצוץ של משהו שיעשה את זה מושלם, עוד יותר מושלם. את הבחור הצעיר שייתן את הגוף, את ההוא שעבר כבר שבע קבוצות ולא מצא את עצמו אבל מסתדר טוב פתאום בטקסס, ואת כוכב המכללות לשעבר שהולך להמטיר גשם של שלשות במשחק הרביעי של סדרת גמר המערב השנה. אתם לא יודעים את זה וגם הוא בעצם עוד לא יודע. אבל פופוביץ' יודע. במהלך הפגרה פופ עשה את ההיסטוריה מחוץ לקווים — וכמה שבועות אחרי שצירף את אטורה מסינה לצוות האימון, הוסיף לסגל גם את בקי האמון, שחקנית העבר של סן אנטוניו סטארס מה־WNBA, שתהיה האשה הראשונה בצוות מאמנים ב־NBA. לסגל הכי מגוון בליגה, עם שמונה שחקנים שנולדו מחוץ לארה"ב, ועם כדורסל ייחודי שהפך לאתוס, מתלווה עכשיו צוות האימון הכי ייחודי, שונה ומגוון בליגה.

החשיבה הזו מחוץ לקופסה היא כולה פופוביץ', אבל המחמאות מעניינות לו את הקצה. גם הדיבורים על הסיכוי הגבוה לקחת סוף סוף אליפות בק־טו־בק, אחרי ארבעה כישלונות. "אתם תכתבו על זה, ותדברו על זה", זרק פופ לתקשורת לא מזמן, "אם נעשה זאת, זה יהיה מצוין, ואם לא, גם יהיה בסדר. אנחנו לא יודעים מה יהיה בסוף העונה. כל מה שאנחנו כן יכולים להגיד זה שאנחנו רוצים להיות הקבוצה הטובה ביותר שאנחנו יכולים להיות". הם יכולים להיות.

בקי האמון (מימין) ואטורה מסינה. צוות אימון מגוון לקבוצה מגוונת צילום: איי פי

החברים למעלה רוצים להיות כמו ה־NFL

קודם כל, תמיד טוב לרצות. ובכן, ליגת הפוטבול האמריקאית עוד קצת רחוקה, אבל הדיל החלומי שעליו דיווחה הנהלת הליגה בתחילת החודש — חוזה לשידור כל המשחקים למשך תשע שנים מעונת 2016/17, עם רשתות ABC, ESPN ו־TNT תמורת 24 מיליארד דולר — מהווה שילוש, חובה לומר קדוש, של ההסכם הקודם שעליו היתה חתומה הליגה.

עוד מוקדם להעריך את מידת ההשפעה של חוזה העתק הזה, אבל הוא הולך לשנות לא מעט. ההכנסות, בהתאם להסכם שנקבע אחרי השביתה ב־2011, יתחלקו בערך שווה בשווה בין בעלי הקבוצות לשחקנים, וזה אומר משכורות עתק ותקרת שכר שתגדל (תקרה שכבר גדלה מ־58 מיליון דולר בעונה שעברה ל־63 מיליון דולר העונה, ולפי ההערכות של CBS תעמוד על 91 מיליון דולר בואכה 2016) שיכולות להביא להרבה שטיקים ומניפולציות בשוק השחקנים. עכשיו עולים גם דיבורים על סכסוך שיגיע, כשגורמים מצד השחקנים גורסים כי הטענה העיקרית שהשמיעו בעלי הקבוצות במשבר של 2011 — שהם חוששים מקריסה פיננסית — כבר לא תתקבל נוכח הכסף הרב שיזרום אליהם בעקבות החוזה החדש.

אבל בצד החיובי, אוהבי הכדורסל הולכים ליהנות משפע שלא ידעו מעולם. משחקים בשידור חי שבעה ימים בשבוע, עשרות ערבי שידור בשנה שכל רשת תוסיף למנויים שלה, שידורי קדם־עונה, וקדם־פגרה, ופוסט־עונה, וקדם־פוסט־פגרה, טקסים מיוחדים וכמובן כל הקדמה הטכנולוגית שאתם יכולים לחלום עלייה. וזה אומר עוד מפרסמים ועוד חסויות (אולי גם על הגופיות) ועוד כסף ואולמות חדשים, ואולי קבוצות חדשות, או ישנות שיחזרו. החוזה הזה נותן לקומישינר אדם סילבר ולליגה שלו קעקוע חזק מאוד במקום השני בטבלת הליגה הטובה ביותר בעולם, וזה ממש לא משנה אם לא ראיתם מעולם את ארון רודג'רס זורק פוטבול או את דרק ג'יטר שם עין על התלולית, או לחלופין, אם אתם מכירים בעל פה את ההרכב השלישי של הניו יורק ריינג'רס. עם מספרים הרי לא מתווכחים.

אדם סילבר. מוציא את רוג'ר גודל רע צילום: רויטרס

אפשר להלוות את אדם סילבר לכמה עונות?

שמונה חודשים וקצת הם לא הרבה זמן לעשות הרבה דברים. אבל בשמונה חודשים וקצת הצליח סילבר לעשות כל כך הרבה בשביל ה־NBA, שהיינו אומרים פה משהו לא נעים על קודמו דיוויד סטרן, אלמלא האחרון היה זה שקידם ודחף את סילבר כמחליפו. עכשיו, כשסילבר מוכיח שוב ושוב עד כמה הוא ראוי לתפקיד, בולט הפער בין הקומישינר הדוד החביב סטרן, שאולי עבד עד 2014 אבל נראה עכשיו פתאום כל כך 1985, לאיש העסקים הממולח והמעודכן סילבר. זה לא רק החוזה שהצליח להביא, מה שהוא עשה טוב מכולם גם תחת סטרן כסגנו, זה גם הטיפול שלו בסאגות הגזענות סביב הקליפרס ולא מזמן באטלנטה, ההצהרות הפומביות על טיפול באלימות, והתחושה שכולם פשוט מאמינים למה שיש לו לומר. כשמקבילו ב־NFL רוג'ר גודל חוטף ביקורת על התנהלות שחצנית, על זלזול באוהדים ועל ניסיונות לטאטא את הלכלוך שפושה בליגה שלו מתחת לשטיח כדי שההכנסות לא ייפגעו, הישירות הכנה של סילבר הופכת את ה־NBA לליגה שהיא כרגע פשוט נגישה יותר. נגישות זה חשוב.

קובי בראיינט. לא יודע לפרוש כמו צ'ונסי בילאפס הגדול מכולם צילום: איי אף פי

צ'ונסי בילאפס כבר לא ישחק יותר כדורסל

.

הנה סעיף בניחוח יותר אישי, עמכם הסליחה.

על קובי בראיינט בן ה־36 אומרים שהוא לא יודע לפרוש, ולאחרונה בסדרת כתבות ב־ESPN אנשי מקצוע מלכלכים עליו בעילום שם. עוזר מאמן ב־NBA אף תיאר את בראיינט כ"מייקל ג'ורדן בתקופת הוושינגטון וויזארדס שלו". "בראיינט ייקח את ה־20 זריקות שלו למשחק ואף יקלע 20 נקודות למשחק, אבל הוא כבר לא יכול להיות דומיננטי יותר", אמר עוזר המאמן. "האם הוא יוכל להוביל את הקבוצה? כנראה שלא". עם זאת, יש כאלו שדווקא יודעים לפרוש — כמו דרק פישר ושיין באטייה שהיו ג'נטלמנים בניצחונות ובהפסדים, ואחד צ'ונסי בילאפס, שבגיל 37 החליט שהוא את שלו עשה. השחקן שחתום כנראה על הופעת־היחיד־הכי־קבוצתית בהיסטוריה של סדרות הגמר בליגה, עם ה־1:4 הבלתי נשכח של דטרויט הצנועה על הלייקרס המלאים בעצמם לפני כעשור, תלה נעליים. קצת עצוב. יבוא אחר. בכל מקרה, בראיינט אין, בילאפס אאוט — אבל לפחות הוא ידע איך ומתי.