ההפסד לקפריסין הוא אחד הדברים הטובים שקרו לכדורגל הישראלי
נבחרת ישראל הגיעה שוב לרגע אמת, למשחק בו הציפייה ממנה היא לנצח. ושוב, היא הפסידה. איזה חלון הזדמנויות נפתח כתוצאה מכך?
עוד לפני תחילת המשחק בטדי, זה היה באוויר. ירושלים, עיר שבשבוע האחרון נעה בין חרדה, ל'לשדר עסקים כרגיל', ומשם להתמוטטות עצבים, סיפקה תפאורה עגומה עבור מה שהיה אמור להיות הערב הגדול הכדורגל הישראלי לשנת 2015. כאילו רמזה לבאות. ועדיין, רבים, ואני ביניהם, התעלמו מהאוושה המלנכולית שאפפה את העיר, מרחוב בצלאל שבמרכז העיר, דרך גן סאקר, בכביש בגין ושכונת מלחה, ועד לאצטדיון טדי.
לעיתים קרובות, הכדורגל משמש לנו כמראה, ומספק השתקפות של מצב חברתי ופוליטי מסוים. המשחק של איחוד בני סכנין ובית"ר ירושלים בערב שמחת תורה, הגיע בשיאו של שבוע התנגשויות בין כוחות הביטחון לפלסטינים בשטחים, והיה חלק אינטגרלי מהתלקחות המתח בין יהודים וערבים בתוך מדינת ישראל עצמה.
באופן דומה, גם המשחק בין ישראל לקפריסין אתמול, כאילו במקרה, ביטא השתקפות פנימית של ישראל בשנת 2015. השתקפות של חברה הישראלית, שלנו, באחת משעותינו הקשות.
מה לא קרה בישראל בשנה הזו? בחירות סוערות, העמקת השסע בין אשכנזים ומזרחים, הגרעין האיראני, פרשת הגז ותשובה, מחאת האתיופים, ובשבוע וחצי האחרון - גל טרור רצחני והתעוררות של טראומות לאומיות מימים עברו.
בזמנים כמו שהמדינה שלנו עוברת עכשיו, ניצחון אתמול של נבחרת ישראל היה בגדר חובה, גם אם לא היה מעניק לנו העפלה לפלייאוף היורו בסופו של דבר. כאשר המציאות טופחת על פנינו מדי יום, ואנשים נדקרים, נהרגים ונדרסים בירושלים, בשטחים, בפתח תקווה, בעפולה ובתל אביב, ניצחון של הנבחרת הלאומית במשחק כדורגל של הוא מצרך חיוני. כשהנבחרת מנצחת זהו רגע משחרר, מעודד, אשר מחדש את האנרגיות להתמודדות עם חיי היומיום, או עם אותה מציאות קשה.
אך למרות יריבה נוחה, 25,200 צופים ביציעים, והרכב שהציג באופן כמעט מלא את הגיוון המדהים והייחודי שקיים בחברה הישראלית עם שחקנים מזרחים, אשכנזים, אתיופים וערבים, הנבחרת נראתה כמו עדר ללא רועה. כמקבץ אנשים שרוצה ממש להשיג משהו אבל אין לו את המנהיג עם החזון להגיע לשם. ישנם פרטים אשר מנסים למלא פקודות כאלו ואחרות, אך לא ברור מה הרציונל ומהי הדרך אשר מנחים אותם. הדברים פשוט לא התחברו. האוהדים היו חלשים, ולמעט מספר דקות לאחר הגול, פשוט לא סיפקו תפאורה הולמת לאירוע. אי אפשר להאשים אותם יותר מדי. האירועים האחרונים בוודאי לא עשו חשק לצפות בכדורגל, ושיר העידוד "ישראל-מלחמה" שנשמע לפרקים, החוויר אל מול המציאות העכשווית, ורק העמיק את האווירה העכורה ששררה אתמול בטדי.
אוהדים במשחק אתמול. מכל קצוות הקשת צילום: עמית שאבי
אפשר להתעכב ולבקר את השחקנים על משחק נרפה ועל היעדר האגרסיביות, ואת המאמן על חוסר היכולת להטביע את חותמו על הקבוצה במשך שנתיים ושתי קדנציות שלמות. אפשר לבכות על חסרונו של ביבארס נאתכו (שהתברר עד כמה הוא חשוב ומשמעותי), ולתהות את לאן נעלם ערן 'מאני טיים' זהבי, בדיוק כשהמדינה צריכה אותו. אך כל אלו, יהיו חסרי טעם.
הפעם נבחרת ישראל, והקהל הישראלי, צריכים להתמקד בטוב. להתרכז בנקודה החיובית, הפשוטה והברורה כל כך: ישראל לא תעפיל ליורו 2016. ולאור ההגרלה, גם מונדיאל 2018 הפך למשימה כמעט בלתי אפשרית. וזה טוב. אפילו ממש טוב. באמת.
"לבי במזרח ואנוכי בסוף מערב", כתב רבי יהודה הלוי באחד משיריו המפורסמים ביותר, שנחשב לחלק מתור הזהב של השירה היהודית בספרד המוסלמית, בימי הביניים. בשנת 2015, אנחנו בדיוק הפוכים מנקודת המוצא והמבט של יהודה הלוי. אנחנו כאן, יושבים במזרח אליו הוא כמה, אך לבנו בסוף מערב. הבעיה היא, שבניגוד ליהודה הלוי, לכדורגל הישראלי אין מסורת המאפשרת לו לשים את לבו למערב. ישראל איננה ברמה המקצועית הדרושה בכדורגל על מנת לעבור את שלב הבתים במוקדמות אליפות אירופה. היא איננה ברמה האדמיניסטרטיבית לעבור את השלב הזה, ובוודאי שלא ברמה המנטלית.
שחקני נבחרת ישראל במשחק נגד קפריסין. רחוקים מהמערב צילום: אורן אהרוני
כיום, אחרי עוד קמפיין כושל, אין יותר אשליות של מקצוענות והישגיות, אין יותר ציפיות, ואין יותר מחשבות של מה יקרה אם בוסניה תפסיד לווילס או לקפריסין, או מה השווי של מענקי העפלה של טל בן חיים הבלם. עד מונדיאל 2018, יש עוד 3 שנים. יורו 2020 ישוחק עוד 5 שנים, ומונדיאל 2022, אם יתקיים כמתוכנן, ייטול חלק עוד 7 שנים. אפשר וצריך לשחרר מנושא ההעפלה לטורניר גדול, ולהכריז מעכשיו שאנחנו לא מכוונים לשם בכלל. מן הראוי, שעופר עיני יצהיר כי הכדורגל הישראלי נכנס לתהליך ארוך של בנייה מחדש. יש הרבה זמן לעבוד, לשנות, לתקן, ולהתחיל משהו אחר. לעבוד עם הדור הצעיר על החינוך, היסודות והגישה למקצוע הכדורגל. לעשות רפורמות ניהוליות בהתאחדות ובמנהלת, ולחזק את הקשר עם משרד הספורט. לעצב מחדש את היחסים עם הטוטו והספונסרים בצורה שתקדם גם את המשחק, השחקנים והמאמנים, ולא רק את ההימורים והאצטדיונים. לייצר פילוסופיית כדורגל משלנו, ולהקנות לכדורגל שלנו ערכים מסודרים, ברורים ובריאים.
יש לנו עכשיו חלון הזדמנויות לחשוב רחוק יותר ובגדול יותר. להפעיל את המוח היהודי שלנו, את האומץ והתושייה שלנו כישראלים, ולתעל אותם למקומות חדשים, טובים וחיוביים.
לדוגמא - דווקא עכשיו, בתור הדמוקרטיה היחידה והאחרונה במזרח התיכון ועל אף המצב, אפשר להתחיל לפתח קשרי כדורגל עם שכנינו. גם אם הם יסרבו בהתחלה. לפנות לראשי ה-AFC ו-FIFA. תחילה לדחוף למשחקי ידידות עם מצרים וירדן, ואחר כך גם עם הפלסטינים. כן, גם איתם, דווקא בגלל המצב המוטרף שאנו נמצאים בו. ברור שכרגע זה נשמע תלוש מהמציאות, אבל אם אנו רוצים להמשיך לחיות במזרח התיכון, יש מקום לשינוי, וכדורגל יכול להיות התשובה. המצב בו המדינה שלנו מנותקת לחלוטין מהאזור בו היא מתקיימת, אך עדיין מושפעת ממנו ביטחונית ותרבותית, היא הרסנית לחברה שלנו, לפוליטיקה שלנו ולספורט שלנו. קידום יוזמות כדורגל כגון אלה, יהפכו את המילה שכל ארצות ערב מפחדות ממנה, "נורמליזציה", למציאות מתפתחת ומתהווה. וזה יכול להיות טוב. אפילו טוב מאוד.
ישראל תרוויח מזה נקודות בדעת הקהל העולמית והאזורית, והכדורגל שלנו ירוויח מזה מקצועית – נעמוד מול אתגרים חדשים, מול נבחרות חדשות, ואולי הוא גם יביא לנו נחת. וישתפר לנו הביטחון. ונכלול את זה בתהליך של בנייה לשנים. אולי זה יחלחל גם לפוליטיקאים מרחבי הקשת הפוליטית, ונראה כאן ממש שינוי חברתי שיצא מהכדורגל. אבל זו רק הצעה אחת, שכמובן תלויה באינספור שינויים פרסונליים ותנאים נוספים, אך האפשרויות רבות.
ההפסד לקפריסין אתמול בטדי הוא אחד הדברים הטובים שקרו לכדורגל הישראלי, בהנחה שילמדו להסיק ממנו את המסקנות הדרושות, שצועקות החוצה מן הקמפיין האחרון. נוצרה הזדמנות אמתית לשינוי הכיוון אליו הולכים הלב והראש, וחשוב להסתכל על המצב באופטימיות זהירה, ולחלום. אחרי הכל, כבר אין לנו מה להפסיד.
