הטובים לריצה

אירוע הספורט השלישי הכי חשוב בג'מייקה, מיד אחרי האולימפיאדה ואליפות העולם באתלטיקה, זו אליפות הריצות הלאומית בין 120 בתי הספר באי. זה אולי נשמע כמו כל אליפות בתי ספר, אבל זה הרבה יותר מזה.

יוסיין בולט. 30 אלף איש מגיעים לתחרויות הללו באצטדיון הלאומי בקינגסטון וזאת כדי לצפות ב־3,000 אתלטים ג'מייקנים צעירים עושים מה ש־3,000 אתלטים ג'יימקנים צעירים עושים מדי שנה מאז 1910: מתחרים במה שמכונה בג'מייקה Champs. צילום: אימג'בנק, gettyimages

30 אלף איש מגיעים לתחרויות הללו באצטדיון הלאומי בקינגסטון וזאת כדי לצפות ב־3,000 אתלטים ג'מייקנים צעירים עושים מה ש־3,000 אתלטים ג'יימקנים צעירים עושים מדי שנה מאז 1910: מתחרים במה שמכונה בג'מייקה Champs.

מתוך 3,000 האצנים הללו יוצאים מדי שנה האצנים האולימפיים של ג'מייקה. תחרות בתי הספר הזו היא, בעצם, חלק מההכנות הפרקטיות והמנטליות של האצנים והאצניות לאליפויות הגדולות בעולם. הכנות שכ־1.2 מיליון מתוך 2.8 מיליון ג'מייקנים צופים בהן בטלוויזיה. הלחץ האדיר הזה, מיליוני הצופים, הכתבות במגזינים ובשערי העיתונים, כל אלו מייצרים תרבות ריצה אדירה במדינה, שזוכה בהכי הרבה מדליות ביחס לתל"ג.

איליין תומפסון. 3 אולימפיאדות ברציפות שג'מייקנים זוכים במדליות הזהב בריצת 100 מטר, גם לגברים וגם לנשים צילום: אם סי טי

כמו ביורו, כמו במונדיאל

ראסמוס אנקרסן, מומחה ספורט שנסע בעולם כדי לבדוק איך מייצרים מצוינות בתחום מסוים בספורט, הגיע לג'מייקה כדי לבחון את המצוינות של תושבי האי בספרינטים. הוא קבע שה־Champs היא התחרות השנתית החשובה ביותר באי.

"לפי הדרך שבה הג'מייקנים מדברים על התחרות, אפשר לחשוב שמדובר לא סתם בתחרות ריצה, אלא בעניין של חיים ומוות", כתב אנקרסן בספרו "The Gold Mine Effect". "לכל אחד יש דעה לגבי מי יהיו יוסיין בולט או שלי־אן פרייזר פרייס הבאים. הברים והמסעדות מתקינים מסכים גדולים כמו שעושים באירופה בזמן המונדיאל או אליפות אירופה, ואוהדי בתי הספר ממלאים את הרחובות של הבירה. לעתים אפילו יש אירועים אלימים בין האוהדים".

בולט ופרייזר פרייס, האצן והאצנית הבולטים בג’מייקה, טוענים שהאליפות הזו היתה חשובה בעיצובם כספורטאים. "זה הדבר הכי גדול שיש, זה כמו המונדיאל או האולימפיאדה. זה תחרותי ביותר, במיוחד ריצת השליחים", הסביר בולט. "האווירה באצטדיון משנה לחלוטין את כל מה שידעת על עצמך. אם אתה לא חזק מנטלית, אתה נסדק".

ורוניקה קמפבל בראון, שזכתה בחמש מדליות באולימפיאדה, הוסיפה: "אם אתה יכול לשחק אותה ב־Champs, אז אתה יכול לשחק אותה בכל אצטדיון. אחרי שהיית מול 30 אלף ג'מייקנים מטורפים על ריצה, 80 אלף איש באצטדיון הם עוד יום במשרד". גלן מילס, המאמן של בולט, הוסיף כי "אם אתה מצליח ב־Champs ומקבל מחיאות כפיים, אתה תעשה את הכל כדי לחזור להרגשה הזו. אתה תרדוף אחריה לנצח" .

ה־Champs הוא אירוע שמהווה רק חלק קטן ממכלול ההצלחה הג'מייקנית על מסלול הריצה: החזרה הגנרלית האולטימטיבית, אימון ירי על רטוב. מלבד זאת, מדובר גם בהליך סקאוטינג משובח במיוחד — אירוע שמגלה כל כישרון חבוי מהפריפריה ובכלל.

נבחרת ה-100X4 של ג'מייקה. יתרון גנטי? צילום: גטי אימג'ס

לא רק סיכוי למדליה

בג'מייקה יש לא מעט תנאים שמאפשרים הצטיינות בריצה. ייתכן שיש יתרון גנטי כלשהו לג'מייקנים. למשל, מאז 1983 כל זוכה באליפות עולם ואולימפיאדה ב־100 מטר היה גבר שחור ממוצא מערב־אפריקאי או קאריבי. את מספר הלבנים שהגיעו לגמרים בריצה הזו אפשר לספור על כף יד אחת ורק שני לבנים רצו 100 מטר בפחות מ־10 שניות. אבל זה לא היה שווה כלום אם לא היתה מערכת שלוקחת את היתרונות הטבעיים ומטפחת אותם. וכל הטיפוח לא היה שווה כלום אם מאמני הספרינטים לא היו מקבלים אליהם את הילדים הכי אתלטיים.

בישראל "הטובים לטיס", ובג'מייקה "הטובים לריצה". ואם בארה"ב יוסיין בולט עם ה־1.95 מטר שלו בגיל 15 היה הולך לשחק פוטבול או כדורסל, אז בג'מייקה היה ברור שהכישרון הטבעי הזה הולך להיות אצן מחונן. לא רק בגלל שיש סיכוי לזכות במדליה אלא בגלל שיש כאן גם הזדמנות להסתדר בחיים, להרוויח סכומים נאים ואולי לקבל מלגה לאוניברסיטה בארה"ב. כיום, כשיש מדינות כגון בחריין, קטאר ואפילו טורקיה ש"רוכשות" אצנים ג'מייקנים, ההזדמנויות עוד יותר גדולות.

המסורת שהתפתחה, הידע שנצבר אצל המאמנים המקומיים, לצד התרבות שמעודדת הצטיינות בספרינטים ואירועי הענק לילדים שמלמדים אותם איך להצליח על הבמה הגדולה כבר בגיל צעיר — אלו הדברים שהופכים את הג'מייקנים למצוינים בריצה.

תארו לעצמכם ג'ודוקא ישראלי בן 20 שעולה לקרב ראשון באולימפיאדה עם ניסיון של מיליונים שצופים בו ומצפים ממנו לצאת גדול. זה יכול להוביל להרבה יותר משתי מדליות ארד באולימפיאדה. צילום: גטי אימג'ס

יתרון ישראלי בג'ודו

אם נחשוב על ענפים שלישראלים יש בהם "יתרון טבעי", נגלה את הג'ודו. ענף עם מסורת, שמתחבר לרוח הפייטרית הישראלית ולערכים אחרים שהישראלים יכולים להתגאות בהם כגון אלתור. עכשיו תארו לעצמכם אירוע ג'ודו ענקי בבלומפילד, האצטדיון בחיפה או אצטדיון טדי. כל הג'ודאים הטובים בישראל בגילי 15–18 ביום תחרויות שכל עולם הספורט הישראלי מדבר עליו. כמה זה יכול לסייע לטיפוח הג'ודוקא הגדול הבא מציון? המון. תארו לעצמכם ג'ודוקא ישראלי בן 20 שעולה לקרב ראשון באולימפיאדה עם ניסיון של מיליונים שצופים בו ומצפים ממנו לצאת גדול. זה יכול להוביל להרבה יותר משתי מדליות ארד באולימפיאדה.

הלחצת המערכת כדי שתביא הישגים אולימפיים בלבד בשביל להשיג עוד כסף, תוביל להשקעת יתר בקצה הפירמידה ולא בהרחבת התשתיות, בניית התרבות ומציאת הספורטאים הבאים. חוץ מזה, לא פוליטיקאי, מוכשר ככל שיהיה, צריך לקבוע איפה משקיעים את הכסף בספורט. במיוחד כשאין לו מושג בספורט. לשם כך יש ועדה ואנשי מקצוע. צילום: אלכס קולומויסקי

ומשהו על הצהרות ששרת הספורט מירי רגב השמיעה בריו. השרה דרשה תקציב עודף רק לענפים שזוכים בהם במדליות אולימפיות. זה נוגד את התפיסה שמלווה את הוועד האולימפי ומשרד הספורט בשנים האחרונות. אלו בחרו ענפים מועדפים, שהג'ודו הוא אחד מהם. ענפים אלו מקבלים תעדוף מהכספים שמגיעים אליהם מהטוטו ומהמועצה הלאומית לספורט והכסף הזה מייצר בסיס לצד השקעה מספקת בטופ — ללא קשר למדליות.

הלחצת המערכת כדי שתביא הישגים אולימפיים בלבד בשביל להשיג עוד כסף, תוביל להשקעת יתר בקצה הפירמידה ולא בהרחבת התשתיות, בניית התרבות ומציאת הספורטאים הבאים. חוץ מזה, לא פוליטיקאי, מוכשר ככל שיהיה, צריך לקבוע איפה משקיעים את הכסף בספורט. במיוחד כשאין לו מושג בספורט. לשם כך יש ועדה ואנשי מקצוע.