סיכום אולימפיאדת ריו: בין אסקפיזם למציאות קשה
החוויה הלא מושלמת מעמידה את עולם הספורט בפני שאלה תיאורטית אך מאוד קונקרטית: האם משחקים אולימפיים אמורים להוות אסקפיזם של שבועיים וחצי בהם מתעסקים בספורט ולהתקיים עד כמה שאפשר בבועה או שמא הם צריכים לשקף מציאות כלכלית/חברתית/פוליטית ואיתה את גם קשיי היום יום?
כששופטים את ריו דה ז'נרו 2016 חייבים לקחת בחשבון את המצב הכלכלי-פוליטי-חברתי שבו נמצאת המדינה ואת הפער העצום בין הכוונות שהיו ב-2009, כשהברזילאים ניצחו בהתמודדות על אירוח המשחקים, להפוך את ריו דה ז'ניירו לעיר גלובלית ואת ברזיל למעצמה כלכלית, לבין ארגון המשחקים בפועל, בו בעיקר ניסו להעביר את שלושת השבועות הללו בשלום. במסיבת העיתונאים לסיכום המשחקים, נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי תומאס באך אמר שהחיים בריו לא הפסיקו בגלל המשחקים האולימפיים ושהמציאות החברתית של ריו השתקפה בהם. הוא אמר את זה גם בגאווה מסוימת כמחמאה על הארגון שלא עצר את החיים מלהתנהל, אבל גם כהבנה מציאותית, שהיו בעיות ארגון ואבטחה שלא היו קיימים במשחקים קודמים.
קשה, קשה
משחקים אולימפיים אירוע מאוד מורכב עם הרבה זוויות. מי שיחפשו להתמקד בצד החיובי יצביעו על שיפור התחבורה הציבורית, פעילויות למען הקהילה, מתקנים שישפרו את הספורט או שיהפכו לבתי ספר ועל החשיפה חסרת התקדים שהמשחקים קיבלו ברשתות חברתיות. מצד שני, מי שחוו את המשחקים ברמה היומית, כולל ספורטאים ועיתונאים, מציגים לא פעם תמונה של ארגון מאוד לא אידיאלי שפגע בעבודה השוטפת ובהכנות. ועדה מארגנת שניסתה לפתור את הבעיות הגדולות, אבל נפלה בקטנות על בסיס קבוע. מגורים, הסעות, ביטחון אישי, רמת האנגלית של העובדים והמתנדבים שהקשתה על תקשורת, האוכל, הניקיון, כולם היו בעייתיים במשחקים האלה. כשבאך נשאל אם בדיעבד הוא עדיין היה רוצה שריו תארח את משחקי 2016, הוא אמר בצורה מאוד נחרצת שכן.
סיפורים מרתקים
צריך להפריד גם את הארגון מהתחרויות הספורטיביות. ספורטיבית, ריו 2016 היו משחקים מרתקים. שני הכוכבים הגדולים של משחקי בייג'ין 2008 ולונדון 2012, מייקל פלפס ויוסיין בולט שיפרו את מעמדם האגדי אפילו עוד יותר. אגדות חדשות נוספו, ביניהם סימון ביילס, קוהיי אוצ'ימורה, מו פארה, אשטון איטון, אליסון פליקס וקייטי לדקי שניפצה שיאי עולם. מדינות קטנות הפכו לראשונה לאלופות אולימפיות, כמו פיג'י שזכתה בטורניר הרוגבי שביעיות וקוסובו שבמשחקיה הראשונים כמשלחת עצמאית בתנועה האולימפית כבר חגגה מדליית זהב בזכותה של מאילינדה קלמנדי.
כמו כן, לראשונה השתתפה משלחת פליטים. לא היו חסרים סיפורים ספורטיביים או אלופים ואלופות שהיה כיף להתחבר אליהם. חלק מהמתקנים עצמם היו אייקונים והיוו תפאורה מרהיבה למשחקים. משחקי כדורעף החופים שנערכו בחצות במתקן שהוקם על חופי קופקבנה, היו מהנים מאוד לצפייה. השילוב של האורות עם החושך, המוזיקה, הגלים והקהל האקטיבי הפכו את האווירה בתחרויות למיוחדת במיוחד. הקהל הברזילאי לאו דווקא היה קהל שרגילים למצוא במשחקים אולימפיים. הוא היה יותר קרוב להיות קהל של כדורגל ששורק בוז ליריבים. לפעמים זה היה לא במקום, אולם בגמר הכדורגל במרקנה, בו ברזיל ניצחה את גרמניה בדרך לזהב אולימפי ראשון בכדורגל שגם שיפר את המצב רוח הלאומי מאז "המינייראסו", התבוסה 7-1 בחצי גמר מונדיאל 2014, האווירה היתה מיוחדת מאוד.
סמים פס
ריו 2016 עמדה בסימן משבר הסמים באתלטיקה העולמית, בספורט העולמי ובעיקר סביב הסימום המערכתי ברוסיה. ספורטאים רוסים קיבלו לא מעט שריקות בוז במהלך המשחקים. יחד עם זאת, למרות שהרוסים הגיעו במשלחת מצומצמת, ללא ענפי האתלטיקה והרמת המשקולות שם הספורטאים הרוסים קיבלו השעיה גורפת, רוסיה סיימה במקום הרביעי והמכובד בטבלת המדליות. ריו 2016 היתה תצוגת תכלית של הספורט האמריקני. ארצות הברית סיימה עם 46 מדליות זהב ו-121 מדליות אולימפיות בסך הכל, כשאין שום נבחרת שמאיימת עליה. בריטניה, לא רק שחזרה את ההצלחה הספורטיבית מלונדון אלא סיימה שנייה בטבלת מדליות הזהב (27) כשהיא מקדימה את סין (26), רוסיה (19) וגרמניה (17). ברזיל סיימה עם 7 מדליות זהב ו-19 מדליות בסך הכל.
את הפער האמריקני מיתר העולם ניתן לזקוף בעיקר לרפורמות טייטל IX ולשוויון המגדרי בתקציבים פדרליים במערכת החינוך. כשמסתכלים על תחרויות גברים בלבד, לארצות הברית ולבריטניה אותו מספר מדליות זהב (18), אך כשמתסכלים רק על תחרויות הנשים, לארצות הברית יש יותר מדליות זהב (27) מסין (17) ורוסיה (10) שנמצאות אחריה בטבלת המדליות. מדליית זהב שנשות ארצות הברית דווקא היו פייבוריטיות ברורות לקחת ולא הצליחו היתה בטורניר הכדורגל, שם הפסידה אלופת העולם והאלופה האולימפית מבייג'ין ומלונדון לשבדיה בפנדלים ברבע הגמר. מצד שני, האמריקנים גם יצרו לעצמם שם רע כשמספר שחיינים, ביניהם גם ראיין לוכטה, שחשודים שהשחיתו תחנת דלק והמציאו מעשייה שנשדדו.
ישראל - סיפור של חושך ואור
מבחינת ישראל, ריו 2016 היתה די מוצלחת מבחינה ספורטיבית, עם 2 מדליות ארד בג'ודו, ענף ששינה את פניו מאז משחקי לונדון 2012 ועבר לעבוד בשיטת נבחרות, מה שייצר עומק, גיבוש ומספר ספורטאים תחרותיים בכמה קטגוריות משקל. יחד עם זאת, יש אכזבה מהישגי השחייה הישראלית כשכמעט כל השחיינים והשחייניות לא הגיעו לשיאם האישי. מלבד חנה קנייזבה מיננקו, גם האתלטיקה הישראלית היתה רחוקה מלהשאיר רושם חיובי. היו כמה אירועים פוליטיים נקודתיים כמו ספורטאית מערב הסעודית שנאלצה לפרוש מחשש שאם תנצח תפגוש את גילי כהן או הספורטאי המצרי שסרב ללחוץ יד לאורי ששון והוועד האולימפי הבינלאומי עדיין לא מצא לזה פתרון. יחד עם זאת, מבחינת ישראל מה שחשוב זה שלראשונה במשחקים האולימפיים היתה הנצחה של י"א חללי מינכן בכפר האולימפי, כחלק מהנחת אבן פינה לזכרם של ספורטאים שנהרגו במשחקים. בטקס שערכה המשלחת הישראלית לזכרם של החללים במהלך המשחקים, תומאס באך התקבל בכבוד גדול וניכר היה שיש שיפור רב ביחסים בין ישראל לוועד האולימפי הבינלאומי.
לא סמבה ולא קרנבל
אלה לא היו משחקים באווירת סמבה וקרנבל, העוני היה גלוי לעין והבעיות חלחלו לוועדה המארגנת, אבל בשורה התחתונה ריו דה ז'ניירו עמדה במשימה והעמידה משחקים אולימפיים שעברו בשלום וסיפקו שבועיים וחצי של תחרויות שאתגרו את יכולות המין האנושי. בנאום הסיכום שלו בטקס הסיום, באך דיבר על הריבוד החברתי בברזיל, על המורשת שלהם שתשאיר את ברזיל טובה יותר וקרא להם "Marvelous Olympic Games in THE marvelous city". נאום הסיום של נשיא הוועד האולימפי והכינוי שלו למשחקים נחשב לרגע מכונן בטקס הסיום לפני שהוא מכריז על סיום המשחקים. השימוש במילה Marvelous מכובדת, אבל גם קצת כללית מידי.
דרום אמריקה אמנם תחזור להתהדר בחמש הטבעות בעוד שנתיים, כשבואנוס איירס תארח ב-2018 את המשחקים האולימפיים לנוער. אולם, בשנים הקרובות יעבור מוקד התנועה האולימפית למזרח אסיה. משחקי הקיץ הבאים יערכו בטוקיו ב-2020, כשנתיים לפני כן, ב2018-, דרום קוריאה תארח את משחקי החורף בפיונגצ'אנג וב-2022 משחקי החורף יערכו בבייג'ינג, שתהפוך לעיר הראשונה שמארחת אולימפיאדות קיץ וחורף. בייג'ינג 2008 היתה גדולה ומרשימה יותר, לונדון 2012 מערבית ותרבותית יותר ומאוד סביר שטוקיו 2020 תהיה מתוקתקת יותר. ריו 2016 נותנת הרבה חומר למחשבה בנוגע לעתיד התנועה האולימפית, כיצד משחקים אולימפיים אמורים להיערך ועבור מי.
החוויה הלא מושלמת מעמידה את עולם הספורט בפני שאלה תיאורטית אך מאוד קונקרטית: האם משחקים אולימפיים אמורים להוות אסקפיזם של שבועיים וחצי בהם מתעסקים בספורט ולהתקיים עד כמה שאפשר בבועה או שמא הם צריכים לשקף מציאות כלכלית/חברתית/פוליטית ואיתה את גם קשיי היום יום?
הכותב הוא חבר הוראה ודוקטורנט במחלקה ללימודי ספורט באוניברסיטת טנסי