מדוע הכדורגל הישראלי מתקשה לעכל את תפקיד המנהל הספורטיבי?

השבוע התפרסמה ידיעה כי במידה שיוצע לו, יוסי אבוקסיס לא יהיה מעוניין לאמן בהפועל חיפה כיוון שהוא מעדיף להיות הסמכות המקצועית הבלעדית מבלי שיהיה מעליו מנהל ספורטיבי שישפיע על החלטותיו המקצועיות. בין אם הידיעה נכונה או בכלל רלוונטית, המסר בידיעה מטריד וממשיך יישום עקום לגבי תפקיד המנהל הספורטיבי במועדונים בארץ.

קרלסן. תפקיד המנהל הספורטיבי אינו אמור להיות זהה בכל המועדונים אבל נראה שמשהו בסיסי משתבש בהטמעת התפקיד בארץ. אחת הסיבות הברורות היא הבעלים שלא ממש משחררים את החבל, אבל יש משהו נוסף, מהותי יותר, שמתפספס כאן ונעוץ בתפיסת התפקיד הניהולית של המנהל הספורטיבי ובמערכת יחסי העבודה בין בעלי תפקיד במועדון צילום: ראובן כהן

היישום של התפקיד הוא לא ככוונת המשורר - ברוב המועדונים הפועלים עם מנהל ספורטיבי. בחלק מהמועדונים, התפקיד שאמור להיות אסטרטגי ולטווח ארוך אינו כזה, כך לגבי יוסי מזרחי שהוגדר באשדוד כמנהל ספורטיבי ועם הגעת מאמן בכיר (רן בן שמעון) הוסט לתפקיד מנהל מקצועי בעיקר במחלקת הנוער; אלי גוטמן שהגיע כמנג'ר להפועל ת"א כדי להחליף את המאמן ואז נטש את התפקיד שבוע לפני הדרבי כדי לחזור שוב לתפקיד המנג'ר ולסיים דרכו במועדון כשנה לאחר שהגיע; וכנראה גם טור-כריסטיאן קרלסן במכבי חיפה שככל הנראה יעזוב לאחר שנה בלבד.

בחלק אחר מהמועדונים תמונת המצב מטרידה לא פחות כאשר רואים מערכת יחסים כוחנית וטעונה בין המנהל הספורטיבי לבין המאמן כפי שעולה מהחשש לכאורה של אבוקסיס, או במערכת היחסים בבני יהודה בין יצחק שום לניסן יחזקאל שעסוקים לסירוגין בשלום בית ובמאבקים לגבי זהות הסמכות המקצועית הבכירה במועדון. אז נכון, תפקיד המנהל הספורטיבי אינו אמור להיות זהה בכל המועדונים אבל נראה שמשהו בסיסי משתבש בהטמעת התפקיד בארץ. אחת הסיבות הברורות היא הבעלים שלא ממש משחררים את החבל, אבל יש משהו נוסף, מהותי יותר, שמתפספס כאן ונעוץ בתפיסת התפקיד הניהולית של המנהל הספורטיבי ובמערכת יחסי העבודה בין בעלי תפקיד במועדון.

בואו ניקח דוגמה מחו"ל כדי להבהיר את הנושא. בכתבה מרתקת של גארי נוויל לפני שנתיים, הוא יצא לחקור את ההצלחה של מועדון סאות'המפטון ושל לס ריד, המנהל הספורטיבי של המועדון. באחד הציטוטים, אמר ריד כי התפקיד העיקרי שלו כמנהל ספורטיבי הוא לתמוך ברונאלד קומאן (המאמן באותה התקופה). שימו לב, לא "לנהל את קומאן" ולא "להיות הסמכות המקצועית הבלעדית" כמו שיוסי אבוקסיס אולי חושש או כמו ששום הבהיר למאמן יחזקאל. מהו כן תפקידו? למצוא מאמן עם פילוסופיה דומה שמתאימה לפילוסופיה של המועדון ולקבל החלטות באמצעות עבודת צוות משלימה, חשיבה משותפת, דיונים משותפים, הרבה זויות ראייה קונפליקטואליות שנפתרות באמצעות ניתוח בסיס נתונים מעמיק, ויישור קו בין המנהל הספורטיבי, המאמן, האחראי על הסקאוטינג, ועד האחראי על צוות האנליזה במועדון.

אנחנו חיים במציאות של מורכבות ארגונית, עולם עם עומסים מטורפים, שינויים תמידיים וקושי לשלוט במתרחש. עולם ניהול הספורט במועדונים מתקדמים היום הוא כמו רכבת הרים עם צורך מתמיד לקבל החלטות רבות ומהירות המבוססות על הררי נתונים (איזה שחקן לרכוש, מי מתאים למארג הקבוצתי), להתאים לשינויים לא צפויים, להתמודד עם לחץ תקשורתי אדיר, לנהל תהליכים ארוכי טווח של פיתוח שחקנים בתוך אטרף קבוע. בעולם של מורכבות ארגונית, המבנים הארגונים ההיררכיים הולכים ונעלמים ומפנים מקום לדרך התנהלות כפי שמתוארת בסאות'המפטון - דרך של פילוסופיה זהה, הסתמכות על ניתוח נתונים מעמיק ובעיקר יכולת לקיים שיח מפרה. זה כל כך רחוק מהמציאות הישראלית הכוחנית. זה כל כך רחוק מבעלי קבוצות שעדיין חושבים שיש להם את הפניות או את הידע לקבל את ההחלטות המקצועיות בעצמם. זה כל כך רחוק מלסגור חוזים עם סוכן דומיננטי שמנהל בפועל את המועדון. זה כל כך רחוק ממודל של מאמן שמביא את השחקנים שלו שיוחלפו במילא שנה לאחר מכן עם הגעת המאמן הבא וישאירו בור תקציבי.

גם רנה מולנסטיין וגם קרלסן הדגישו בראיונות שנתנו בתקשורת בחו"ל את הלחץ החריג בישראל. דיברו על תחלופת המאמנים הגבוהה ועל הקושי לעבוד תחת מכבש לחצים כה גדול שלא היו מורגלים לו. דווקא במציאות ישראלית של לחץ מטורף, מנהל ספורטיבי הוא התפקיד שיכול להרים את הראש, לנהל תהליכים, להיות המבוגר האחראי, לקבל החלטות מושכלות. אבל אותה מציאות ישראלית כוחנית מקשה על השגת תרבות של שיתוף ומקשה על יישום מוצלח של תפקיד המנהל הספורטיבי. הלחץ הזה נכון לעכשיו גורם למועדונים להיות יותר בלחץ, להחליף מאמנים בתדירות יותר גבוהה, להיכנס לחובות כספיים גדולים יותר, להתקשות להעלות שחקני נוער שקורסים תחת הלחץ, להיות עסוקים במלחמות אגו בין מאמנים לבין מאמנים בכירים יותר שקוראים להם מנהלים ספורטיביים.

יכול להיות שאנחנו עדים עכשיו למחלות ילדות של מודל חדש שצריך לתת לו זמן עיכול והתאמה לתרבות הישראלית הייחודית. לאור הקושי הזה בולטת אף יותר ההצלחה של המודל במכבי תל אביב שהייתה הראשונה ליישמו. החדשות הפחות טובות היא לגבי שדרת הניהול והאימון במכבי תל אביב - בעלים, מנהל ספורטיבי, מנהל מקצועי, מנהל מדעי, מאמן כושר ראשי, מנכ"ל (כאשר יש כזה), מאמן, עוזר מאמן, עוזר מקצועי, מאמן שוערים שהמשותף לכולם הוא שהם לא מגיעים מתרבות ישראלית.

הכותב הוא יועץ ארגוני בספורט ובחברות עסקיות, מוביל תכנית מנהלים ספורטיביים.