כשרוח המפקד היא לא לקחת אחריות נהולית

מכבי חיפה כדורגל ומכבי תל אביב כדורסל חוות בשנים האחרונות עונות מסויטות. שני מועדונים מובילים עם הישגים מפוארים במשך שנים רבות, תקציבים גבוהים שהתרחבו יותר רק כדי להתאכזב שוב מחדש, שני מועדונים שעסוקים בהחלפות רבות של מאמנים או שחקנים ושני מועדונים שלא מצליחים בשנים האחרונות להתמודד בהצלחה עם הלחץ הגדול.

מכבי חיפה. המשחק האחרון של מכבי חיפה מול קריית שמונה בה כל הגולים שהובקעו לחיפה היו של יוצאי חיפה רק ממחיש שהבעיה ברוב המקרים אינה אישית (השחקן עצמו) אלא מערכתית צילום: אפי שריר

וכן, עוד נושא – שני מועדונים עם בעלים דומיננטיים שלמרות ההצלחות הרבות שהושגו בזכותם, גם "תורמים" להישגים הדלים בשנים האחרונות. הרבה מהבעיות הארגוניות מתחילות בראש הפירמידה וקיים קשר ישיר בין ההתנהלות על הפרקט/ דשא לבין התנהלות של הבעלים מאחורי הקלעים.

במכבי תל אביב כדורסל התנהלות צוות השחקנים על הפרקט היא בבועה לאופן ההתנהלות של הבעלים; על הפרקט - שחקנים כישרוניים בעלי רקורד מוכח, אך ללא מנהיג דומיננטי מלכד, סף שבירה נמוך ועבודת צוות לוקה בחסר. וכך גם התנהלות הבעלים – מנהלים איכותיים בעלי רקורד מוכח אך פועלים ללא תאום, דבר שגורם לתהליך עקום בבניית קבוצה ואיבוד מנהיגות דרך חילופי מאמנים היסטריים שמקשים על גיבוש הקבוצה.

במכבי חיפה כדורגל מתרבים הקולות על תרבות מועדון שלאורך שנים לא משרה אמון ובטחון בשחקנים, שהם מצידם מתקשים להתמודד בהצלחה עם הלחץ הגדול. המשחק האחרון של מכבי חיפה מול קריית שמונה בה כל הגולים שהובקעו לחיפה היו של יוצאי חיפה רק ממחיש שהבעיה ברוב המקרים אינה אישית (השחקן עצמו) אלא מערכתית. המינויים המקצועיים של יעקב שחר בשנים האחרונות מעלים סימני שאלה רבים - המנהל הספורטיבי של מכבי חיפה, טור-כריסטיאן קרלסן, מחזיק ברקורד מרשים בעולמות של סקאוטינג אבל אם הסיפור במועדון הוא מיצוי פוטנציאל והתמודדות עם הלחץ והרעשים אזי חשוב להביא מנהל ספורטיבי בעל אינטליגנציה רגשית גבוהה. האם יש לקרלסן את האופי הדרוש? האם לרוני לוי יש רקורד של חיבור אישי ורגשי לשחקנים? האם רנה שמגיע עם רקורד מכובד בחיבור האישי לשחקנים מורגל בעמדת הובלה כמאמן ראשי המתמודד עם הלחץ?

אפשר לקרוא לזה "רוח המפקד", אקלים ארגוני או כל ביטוי אחר, השורה התחתונה היא שלעמדת הניהול הבכירה יש השפעה גדולה על אופן התנהלות הארגון וכשם שניהול ומנהיגות מייצרים הצלחה כך הם גם עלולים להוביל לכישלונות. ההבנה שלהנהלה/ בעלים יש השפעה מכרעת בסופו של דבר על הביצועים אינה מן הסתם חדשה, השאלה היא מה צוותי ההנהלה עושים כאשר התוצאות רחוקות מהרצוי והאם הם לוקחים אחריות ניהולית על המצב.

פדרמן ומזרחי. ההנהלות עסוקות ב"להתאכזב" ממאמן או שחקן זה או אחר ומביאות מישהו חדש שיוציא בתקווה את העגלה מהבוץ. צילום: אבי רוקח

מה זה "לקחת אחריות ניהולית"?

נכון לעכשיו ההנהלות של שני המועדונים בוחרות בהתנהלות תזזיתית של החלפת מאמנים או שחקנים כדי לצאת ממצב הביש. הרבה כסף מוטל על המאזניים ולכן קשה לשפוט את ההנהלות שמנסות כל שביכולתן לצאת ממצב זה. אבל זו אינה לקיחת אחריות ניהולית. לקיחת אחריות זה להביט במראה ולשאול את עצמי את השאלות הנוקבות – האם יש משהו באופן ההתנהלות שלי כבעלים ש"תורם" למצב? מה בפעולות שלי מייצר אקלים לא בריא? כיצד עלי להתנהל אחרת כדי לעצור את הסחף? במלים פשוטות – להבין שמה שאני רואה על הפרקט/ דשא אינו מנותק מאופן ההתנהלות שלי. נכון, החיבור הוא לא מידי ולא תמיד כה בולט כמו במקרים אלו ואחרים (מישהו אמר הפועל תל אביב כדורגל?...) אבל לקיחת אחריות ניהולית מחייבת את השאלות הללו.

ראו זה פלא, כל קבוצת שחקנים שמכבדת את עצמה שואלת את השאלות האלה. יתרה מכך, התדירות שבה היא שואלת את השאלות האלה (בניסוח קצת אחר) היא לפחות ברמה השבועית בניתוח הווידאו שלאחר משחק – איך שיחקנו? מה עשינו נכון/ לא נכון? למה קרה מה שקרה ואיך צריך להראות המשחק הבא כדי שנפנים את התובנות ממשחק זה?

מעניין לראות שגם בארגונים עסקיים, הפקות לקחים ותהליכי למידה מובנים מתקיימים מניסיוני יותר בדרגי ניהול זוטרים ופחות ברמת ההנהלה הבכירה. אם הצוותים המקצועיים רגילים לקחת שאלות ולהקפיד על תהליך זה, מדוע זה לא קורה ברמות הגבוהות? יש מספר תשובות כאשר הבולטת שבהן היא שברמות הבכירות האגו בחדר הופך את התהליך לרגיש ביותר ולכן מקשה על דיון בנושא. סיבה נוספת היא שברמות ניהול נמוכות די ברור שמנהל הצוות/ הפרויקט צריך להוביל תהליך למידה זה ואילו ברמת הבעלים וההנהלות הדמות המובילה פחות ברורה, בוודאי כאשר יש גם מנהל ספורטיבי, גם מנכ"ל וגם מספר בעלים.

כאשר אין בחינה עצמית, ההתנהלות נראית חד סיטרית. השחקנים מקבלים כסף רב, דואגים להם לתנאים מעולים והם "רק" צריכים לעשות את עבודתם. בפועל, מדובר בחבר'ה צעירים שצריכים להתמודד עם לחץ עצום וצריכים תשתית תרבותית ואווירה מכילה שתסייע להם לבוא לידי ביטוי. ההנהלות עסוקות ב"להתאכזב" ממאמן או שחקן זה או אחר ומביאות מישהו חדש שיוציא בתקווה את העגלה מהבוץ.

רוצים לשמוע על דרך התנהלות אחרת? באתלטיקו מדריד כל שבועיים יש שיחה של המנהל הספורטיבי (חוסה לואיס קמינרו) עם 3 שחקנים במהלכה הוא שואל אותם במה צוות הניהול יכול לתת שירות יותר טוב לשחקנים. החיבור בין ההנהלות לשחקנים אינו קשר חד סיטרי ובעלים והנהלות חייבים לשאול את עצמם במה הם "תורמים" לביצועים על המגרש. גם בארץ הפלא ופלא יש הנהלות ומנהלים שלוקחים אחריות ועוברים תהליכי בחינה עצמית לצורך שיפור. דוגה  אחת היא אבחון ארגוני שבוצע באחת ממחלקות הנוער שנחשבה בעבר למובילה ופידבק למנהל המקצועי על עבודה לא שיטתית מצדו. פידבק זה הוביל להגדרה מחודשת של שגרות עבודה על ידי המנהל המקצועי ביחד עם המאמנים ומינוי של מתאם במשרה חלקית שיסייע למנהל המקצועי ביישום שגרות עבודה אלו.

דוגמא נוספת היא של אחד מאיגודי הספורט בארץ בעל פוטנציאל צמיחה גדול ולא ממומש בגלל אינטרסים צרים של חברי ההנהלה. לאחר אבחון ארגוני וישיבות צוות ההנהלה הם הכירו בבעיה שהם עצמם יצרו והבינו ששיתוף פעולה ולקיחת אחריות מערכתית מצד כל אחד מהם תוביל בסופו של דבר להצלחה גם עבור כל אחד מהם בנפרד, אך עדיין חובת ההוכחה עליהם. דוגמא אחרונה היא של צוות הנהלת ארגון שחווה נטישה גדולה של עובדים מוכשרים. לאחר תהליך בחינה עצמית הצוות הבין שהנטייה שלהם לביקורתיות וראיית "חצי הכוס הריקה" ייצר ואקום מנהיגותי לעובדים ששיוועו ליד מכוונת ובטוחה על ההגה, ובהעדרה בחרו לעזוב לארגונים מבטיחים אחרים. בחוויה שלי בעבודה עם צוותים אלו, המשותף לכל הדוגמאות הללו הוא אחד – דרג ניהולי בכיר שמבין שהוא שותף להיווצרות הבעיה ומוכן להתמודד עם שאלות לא נעימות כדי להשתנות ולשנות.

מעניין כמה זמן צריך לעבור, כמה תסכול צריך להצטבר וכמה כסף בעלי הקבוצות עוד יפסידו כדי שייקחו אחריות ניהולית על המצב ויקיימו תהליך למידה נוקב המצריך מהם לשאול את עצמם שאלות לא פשוטות אלו.

הכותב הוא יועץ ארגוני בספורט ובארגונים עסקיים ומוביל תוכניות לפיתוח מנהלים בספורט