משבר הקורונה
יומן פגרת הקורונה: עוני לא טוב לכדורגל
אסור שכאוס הקורונה והרכבת הממשלה ישכיח משר הספורט הבא את תפקידו החשוב ביותר: לגרום לכמה שיותר ילדים לעשות ספורט. ולא, עוני לא יגרום ליותר ילדים לעשות ספורט
במהלך שיחה עם אנליסט בית"ר ירושלים, זיו להבי, ניסינו לחשוב על "דברים חיוביים" בכדורגל שמשבר הקורונה ישאיר מאחוריו. לא מצאנו הרבה דברים חיוביים לתלות בהם איזשהי תקווה משמעותית, אך עלתה ההשערה שאם יהיה עוני נרחב יותר, ייתכן שיגדלו בישראל שחקנים יצירתיים יותר.
יש בכך היגיון. חלק מהשחקנים היצירתיים ביותר בכל הזמנים גדלו בשכונות העניות ביותר בעולם. וכיום, באירופה המפותחת והעשירה, השחקנים הטובים ביותר גדלים בשכונות עם מעמד סוציו-אקונומי נמוך. מהפרברים של פריז, דרך השכונות בדרום לונדון ועד הפאבלות בברזיל - הכדורגלנים היצירתיים ביותר גדלו בעוני יחסי.
המחקרים מראים שהיצירתיות בכדורגל "משובצת" אצלנו בגיל מוקדם, כשהמוח עדיין גמיש ומתעצב. והיא נרכשת בעיקר באמצעות אינספור שעות של משחק חופשי, unstructured play. "הבעיה עם הכדורגלנים היום היא שהכדורגל מתחרה עם הפלייסטיישן והמדיה החברתית ורבים מהם לא שיחקו הרבה ברחוב" לפי להבי. "ולכן, אולי, איבדנו קצת מהיצירתיות הזו שמתפתחת ברחוב".
שחקנים צעירים משחקים כדורגל (ארכיון) צילום: רויטרס זו תיאוריה סבירה, ואולם - דווקא ברגעים כאלו, כשהמדינה והעולם על סף משבר כלכלי חסר תקדים - חשוב להזכיר שעוני אינו סיבה ליצירתיות. עוני, באופן כללי, לא יצרני במיוחד וכשחושבים על שיקום הכדורגל, הספורט, החברה, צריך לחשוב בראש ובראשונה על מניעת עוני, שהשפעותיו על הבריאות, בריאות הנפש ואפילו האיי.קיו הן הרסניות.
ואיך מייצרים "שחקנים יצירתיים" בעולם ללא עוני, שמחייב את הילדים לצאת החוצה ולשבץ יצירתיות ופתרון בעיות במוחם הצעיר.
הצהרת "זכויות הילד בספורט"
בוא נלך לנורבגיה ודור הכדורגלנים המרגש שגדל שם בשני העשורים האחרונים: מרטין אודוגור, ארלינג בראוט הולאנד, קריסטופר אייאר וסנדר ברגה הולכים להיות עמוד שדרה מפואר של נבחרת נורבגית צעירה ומלהיבה. במקביל, נבחרת כדורגל הנשים הנורבגיות היא אחת הטובות בעולם למרות שהשחקנית הטובה בעולם, אדה הגרברג, לא משחקת בנבחרת מבחירה.
אף אחד מהם לא גדל בעוני. ההפך, רובם גדלו בעושר רב. ולפחות שניים מהשחקנים שהוזכרו הם בין השחקנים הכי יצירתיים בדורם.
אז מה קרה שם? זה אולי נשמע מגוחך עבור ישראלים שרגילים להצהרות ריקות מתוכן, אבל הכל התחיל בהצהרה.
מרטין אודוגור הנורבגי צילום: אי פי איי
ב-1987 הממשלה הנורבגית, הוועד האולימפי הנורבגי וארגוני הספורט הנורבגים חתמו על הצהרת "זכויות הילד בספורט". ההצהרה עודכנה ונחתמה מחדש ב-2007. מדובר על מסמך בן שמונה עמודים שמתאר את חוויית הספורט שילד במדינה צריך לקבל - מסביבת אימונים בטוחה ועד פעילויות באימונים שמאפשרים יצירת חברויות.
המסמך מתאר את הספורט כ"זכות אדם" עבור ילדים ובהצהרה, שממנה נובעים חוקים ותקנות, שמים ערך גבוה במיוחד על "קול הצעירים". "ילדים חייבים לקבל הזדמנות להשתתף בספורט וגם לתכנן את פעילויות הספורט שלהם" לפי המסמך. "הם יחליטו בעצמם איך הם ירצו להתאמן". ולפי המסמך הם אפילו יכולים לוותר על משחקים אם הם מרגישים שהם צריכים. אם ילד רוצה לעבור למועדון אחר הוא יכול לעשות את זה בלי שום בעיה. שום הסגר, שום חוק ספורט שמונע זאת באופן מעשי עם עונש לילד של השעייה לשנה מהספורט. אם ביום ראשון אתה, כילד נורבגי, רוצה לעבור לקבוצה היריבה - אתה יכול לעשות זאת ולשחק בה כבר ביום שני. "המוטיבציה של הילדים לספורט היא הדבר הכי חשוב - יותר מההורים או המאמן" לפי ראשי הספורט בנורבגיה. "אנחנו מדינה קטנה שלא יכולה להרשות לעצמה לאבד ספורטאים בגלל שהספורט לא כיף".
כל התאחדויות הספורט והאיגודים בנורבגיה מחוייבים להצהרה. עבירות על החוקים והתאחדות או איגוד יכולים לאבד את כל הכספים מהממשלה. ומה התוצאה של ההצהרות הללו? עלויות הספורט לא גבוהות (סבסוד של שכר מאמנים) ו-93% מהילדים הנורבגים עושים ספורט מאורגן כלשהו. בנורבגיה יש היום הכי הרבה ספורטאים תחרותיים פר-קפיטה.
לכל ילד בנורבגיה יש היום גישה למגרש כדורגל
נורבגיה היתה אומת כדורגל משמעותית בשנות התשעים. העפילה לשני מונדיאלים עם סגנון כדורגל מאוד ממושמע, ישיר ותלוי כושר גופני. הכדורגלנים היו יותר לוחמים ויקינגים מאשר כדורגלנים. ואולם, גם בקרב אותם כדורגלנים האמונה היא שהיה כרוך בהצלחתם מזל גדול במיוחד. הדור החדש של הכדורגלנים הנורבגים הרבה יותר כישרוני - גם לפי אותם נפילים נורבגים משנות התשעים.
ב-2004/05, אחרי סוף העידן הנורבגי בשנות התשעים, מספר הכדורגלנים הנורבגים בפרמיירליג - הליגה האהובה ביותר בנורבגיה - עמד רק על ארבעה. שש שנים לפני עמד על שיא של 22.
השפל הזה גרם לההתאחדות לכדורגל הנורבגית להוביל השקעה מאסיבית במגרשים קטנים (גם באולמות) עם דשא מלאכותי בכל עיר ושכונה (מה שאיפשר להתאמן גם בחורף הקשה).
הנורבגים אימצו גם את שיטת האקדמיות הבלגית והכניסו מאמנים לא נורבגים בעלי השכלת כדורגל רחבה לאקדמיות. הרבה מהכסף לפעולות הללו הגיע מזכויות השידור לליגה הנורבגית הבכירה. ההתאחדות הנורבגית ניתבה את הכספים כך ברגולציה.
לכל ילד בנורבגיה יש היום גישה למגרש כדורגל, בדרך כלל קטן, שבו הוא יכול לשחק ו"לשבץ" את היצירתיות שלו במוחו - כמעט בכל יום בשנה. כשרוב הילדים גם חשופים לאימון טוב מגיל צעיר. והכל, כאמור, מתחיל בהצהרת כוונות.
אז הגיע הזמן שמישהו בממשלה כאן בישראל יצהיר שאחרי המלחמה הגדולה נגד הקורונה, יתפנו למלחמה חשובה לא פחות: מלחמה נגד העוני.
