האפרטהייד הסיני בין הכפריים לעירוניים מאט את הכלכלה

גאו יאו מפעילה חנות לצורכי צילום ושכפול בבייג'ינג זה 12 שנה. עם בעלה, היא מתגוררת בחדר זעיר וחסר חלונות במרכז בייג'ינג מאחורי החנות, שמכיל בקושי מיטה וארון. שניהם היו בעבר חקלאים ואז עובדי כפיים בשכר זעום. היום הם בעלי עסק קטן שמעסיקים עובדת נוספת, ומקווים לשלוח את בתם לאוניברסיטה בשנה הבאה. הם חיים בעיר הבירה קרוב לשני עשורים, והרבה מהשגשוג הנוכחי של בייג'ינג צריך להיזקף לזכותם ולזכות עבודת הפרך של מהגרי עבודה כמותם. אבל תחת מערכת מרשם התושבים של סין, הם עדיין אינם נחשבים לתושבי בייג'ינג.

בשבועות האחרונים - וביתר שאת לקראת חילופי השלטון - שוב מתפתח בסין דיון סביב ה"חוקואו", מרשם התושבים שקובע את מקום מגוריו של כל אזרח סיני ואת סיווגו כתושב כפרי או עירוני. הפעם נשמעות יותר ויותר קריאות לבטל לחלוטין את המרשם הזה, שריד מימי הקומוניזם הנוקשה של מאו דזה־דונג, שלדעת רבים מהווה אפליה לא מוצדקת ואף גורם שעוצר את כלכלת סין מלהמריא לשלב ההתפתחות הבא שלה.

"מתן מעמד של תושבי קבע למהגרי העבודה ומתן גישה לשירותי בריאות, דיור וחינוך ימריצו מאוד את הצריכה ויסייעו לאיזון הכלכלה", נקבע מוקדם יותר החודש בדו"ח השנתי של הוועדה לאוכלוסייה ותכנון המשפחה, גוף ממשלתי העוסק במחקר דמוגרפי. הדו"ח מהדהד תביעה הולכת ומתגברת לרפורמה במרשם התושבים, תוכנית שהמלצות לגביה התקבלו כבר ב־2001, אך בפועל לא בוצעו עד כה.

צילום: בלומברג

מערכת החוקואו - מרשם בתי אב, היא שריד מהמערכת המאואיסטית הנוקשה שהגבילה את ניידות האוכלוסייה. שיטת המרשם שמקורה בסין הקיסרית הוחזרה לחיים ב־1958, ועד סוף שנות השבעים היה קשה מאד לאזרח סיני לשנות מקום מגורים. איכרים כמעט לא הורשו לעבור לגור בערים כדי למנוע צפיפות ועומס רב מדי על התשתיות העירוניות, כך שבפועל היו כבולים לעבודה החקלאית.

עם תחילת הרפורמות הכלכליות בשנות השמונים, רבות מהמגבלות בוטלו ונהירה של מאות מיליוני איכרים אל הערים המתפתחות הפכה לנשק הסודי מאחורי הצמיחה המסחררת של סין: בכל שנה ב־30 השנים האחרונות מיליונים עושים את דרכם למרכזים האורבניים ולעבודה בשכר נמוך ובתנאים קשים במפעלי ייצור, באתרי בנייה, בעבודות שירותים ותשתית ועוד - עבודה שעדיין משתלמת להם יותר מאשר חקלאות. כמה ממהגרי עבודה אלו מצליחים, כמו גאו יאו, לפתוח עסקים משלהם, אבל גם לאחר עשרות שנים בעיר הם אינם נחשבים לחלק אינטגרלי ממנה.

מכשולים מרגע הלידה

מדובר במערכת שמשפיעה על כל סיני מרגע לידתו, ומספר הנתקלים במכשולים בשל חוקואו בעייתי הולך וגדל. מספרם של מהגרי העבודה בערים מוערך בבין 200 ל־300 מיליון איש, ויגיע ל־500 מיליון בתוך 20 שנה לכל היותר, כך על פי דו"ח של האקדמיה הסינית למדעי החברה. ב־2011 מספר המתגוררים בערים עבר לראשונה את מספר תושבי הכפר.

משמעויות המגבלה של החוקואו גורפות כל כך, עד שיש אקדמאים בסין היום המכנים אותה "שיטת אפרטהייד". המהגרים משלמים מסים בערים, אבל ילדיהם אינם זכאים להירשם למערכת החינוך הציבורית בעיר מגוריהם. הם אינם נכללים ברשימת הזכאים לדיור מסובסד ואינם זוכים לביטוח בריאות עירוני. החוקואו משפיע אפילו על עניינים בירוקרטיים יומיומיים - אובדן מסמכים למשל. מהגר עבודה מחויב לחזור לרשות שבה הוא רשום כתושב כדי להסדיר את המסמכים, דבר שכרוך לעתים בנסיעה של אלפי קילומטרים, בהוצאה ניכרת ובאובדן הכנסה.

גם רישום נישואים, הוצאת דרכון או השתתפות בבחינות הכניסה לאוניברסיטה מחייבים חזרה הביתה. השימוש באשראי מוגבל למהגרי עבודה, ועל קו טלפון או חיבור אינטרנט הם צריכים לשלם במזומן. האפליה אינה מוגבלת רק לזכויות ממסדיות ומגעים עם הרשויות. לעתים קרובות, המהגרים מקבלים יחס מפלה ומשפיל גם מהתושבים העירוניים. בבייג'ינג, למשל, נפוץ לראות עובדי בניין יושבים על הרצפה בתחבורה ציבורית, כיוון שהם נתפסים כ"מלוכלכים" וזוכים לתגובות עוינות כשהם תופסים מקומות ישיבה.

העיוות בשיטה מוביל לעיוותים חברתיים נוספים: הקושי לרשום ילדים למוסדות החינוך מאלץ הורים רבים לשלוח את ילדיהם להתחנך בכפר מוצאם, כשהם רואים את ההורים רק כמה פעמים בשנה, ובדרך כלל הולכים לבתי ספר גרועים יותר. ילדים אחרים לומדים בעיר בבתי ספר לא מורשים שהרשויות סוגרות מדי פעם.

הרישום נשאר כלי חשוב בידי הממשל לשליטה באוכלוסייה, ומעקב אחרי "עושי צרות" כמו אזרחים שבאים לתבוע זכויות או למחות על עוולות כמו הפקעת קרקעות. הכוח של מנגנוני ביטחון הציבור בסין הוא סיבה אחת לקושי לשנות את השיטה, למרות הסכמה גורפת של כלכלנים בדבר הצורך ברפורמה.

קושי אחר נעוץ בחוסר הרצון של הממשלות העירוניות להוביל אינטגרציה מלאה של מהגרי העבודה, מה שידרוש הוצאה כספית ניכרת. על פי דו"ח האורבניזציה של האקדמיה הסינית למדעי החברה, הסכום שיידרש לאספקת שירותי בריאות ורווחה לחצי מיליארד מהגרים לערים ב־20 השנים הבאות מוערך ב־786 מיליארד דולר.

הממשלות העירוניות, באופן מובן, אינן ששות לקחת על עצמן הוצאות כאלה. מאמר מערכת מהשבוע שעבר בעיתון המשפיע ה"גלובל טיימס", ששייך לקבוצת יומון "העם" שבשליטת המפלגה הקומוניסטית, האשים את ראשי הערים כי הם המכשול העיקרי בדרך לרפורמת החוקואו. בינתיים, השיטה הקיימת מנציחה פער כלכלי הולך ומתרחב בין האוכלוסייה הכפרית לזו העירונית: הפער הזה, על פי האקדמיה למדעי החברה, ממשיך לצמוח, וההכנסה העירונית עומדת כיום על פי 5.2 בממוצע מזו הכפרית.

ההגירה מניעה את הכלכלה

מהגרי העבודה שעוסקים בעבודות כפיים הם הנפגעים העיקריים מהמדיניות, אך אינם היחידים. אפילו עובדי צווארון לבן משכילים מתקשים לשנות את מעמדם במרשם התושבים אם הגיעו במקור ממשפחות כפריות, וכתוצאה מכך נאלצים לממן מכיסם שירותי חינוך, בריאות ורווחה.

פנקס מרשם תושבים

הבעיה חריפה יותר בערים המרכזיות ובעיקר בבייג'ינג, שם הממשלה העירונית מקשה מאוד על רישום מהגרים לעיר כתושבים. לפי הערכות שונות, כ־8 מיליון איש, יותר משליש מ־22 מיליון תושבי בייג'ינג, אינם רשומים כתושבי העיר.

ערים אחרות, כמו שנגחאי, נקטו צעדים להקלת הרגולציות, ומאפשרות למהגרים בעלי הכנסה גבוהה שמוכיחים כי שילמו מסים בעיר ורכשו בה דירה, להירשם כתושבים קבועים - אך אינן מעניקות הקלות דומות לעובדים העניים יותר. "זו מערכת מגוחכת. הגירה היא מגמה בלתי נמנעת שמניעה את הכלכלה, והממשלה צריכה לבטל לחלוטין את החוקואו ופשוט לפתוח את כל הערים", אמר ל"וושינגטון פוסט" טאו רן, פרופ' לכלכלה באוניברסיטת רנמין בבייג'ינג. הדו"ח של ועדת האוכלוסייה, מצדו, קבע כי ההכרח של מהגרי העבודה לדאוג לעצמם לשירותי בריאות ורווחה מזיק לכלכלת המדינה כולה בכך שהוא מונע מהם להקדיש אחוז גדול יותר מהכנסתם לצריכה.

בינתיים, נראה כי חסרי החוקואו מאבדים סבלנות. מאז תחילת השנה נרשמו בערים שונות עימותים אלימים בין תושבים ותיקים למהגרי עבודה. לפני כחודשיים, מאות עובדים מסצ'ואן התעמתו עם תושבים מקומיים בעיירה שאשי בגואנגדונג, מחוז מתועש בדרום המדינה שמושך מיליוני מהגרי עבודה. ההתנגשויות הובילו לפציעות רבות ולמעצרים נרחבים.

בבייג'ינג, מאות מהגרי עבודה יצאו ביוני לרחובות וחילקו לתושבים ותיקים עלוני הסברה על בעיית החוקואו, כשהם מכנים את עצמם "הבייג'ינגאים החדשים" ודורשים זכויות שוות. הממשל הסיני, כך נראה, נמנע בשנים האחרונות מצעדים נועזים לשינוי הססטוס־קוו במדינה וחושש מכל נענוע של הסירה, אבל לא ברור כמה זמן עוד יוכל להתעלם מהבעיה הבוערת הזו.