סינדרום דטרויט

עם זאת, נראה כי אנו חיים בעידן שבו העיור משגשג יותר מאי פעם. לראשונה בהיסטוריה יותר ממחצית אוכלוסיית העולם מתגוררת באזורים עירוניים, והמטרופולינים אחראיות על יותר מ־80% מהתוצר הגלובלי. שיעורים אלו עתידים לעלות אף יותר עם האצת תהליך האורבניזציה של מדינות השווקים המתפתחים.

הריסות בית בדטרויט על רקע מטה ג'נרל מוטורס צילום: בלומברג

איזה לקח, אם כן, צופן הגורל של דטרויט עבור ערי העולם?

עד לשנות התשעים של המאה הקודמת רווחה הטענה בקרב מומחים כי הטכנולוגיה עתידה לייתר את הערים. הם סברו כי הודות לטכנולוגיות המובייל והאינטרנט, שהיו אז בחיתוליהן, לא נצטרך לחיות באזורים אורבניים צפופים ויקרים. אך מאז 1990 חלה למעשה עלייה חדה בגודל אוכלוסיותיהם של כרכים כמו ניו יורק ולונדון, וזאת לאחר עשורים של הידלדלות מתמשכת.

מרכזי חדשנות ויצירתיות

עם הגורמים לשגשוגן של הערים נמנה טבעה של המאה ה־21 - אם בעבר היו חיי היומיום בעלי צביון של שגרה שכללה יום עבודה מסודר במשרד או במפעל, שבסופו חזרו אנשים הביתה לארוחת ערב משפחתית, צפייה בטלוויזיה ושנת לילה, הרי שכיום שגרה זו כבר לא רלבנטית. גם אם חלקנו עובדים במשרד, הרי שרובנו נוהגים לפקוד את חדר הכושר, לבצע מטלות, לנסוע לחו"ל בענייני עבודה, לבצע רכישות באינטרנט במהלך העבודה וכן הלאה.

ובדומה לכך, הזמן שאנו מבלים בבית כבר לא בעל צביון מובהק - רבים עובדים מהבית באמצעות האינטרנט או מנהלים שיחות ועידה מהבית בענייני עבודה במקביל לחיי משפחה. גילינו שאת חיי ה"מולטי־טאסקינג" קל יותר לחיות בסביבה אורבנית שבה יש ריכוז גבוה של אפשרויות ושל שירותי נוחות.

כמו כן תפסו הערים מעמד של מרכזי חדשנות ויצירתיות חיוניים. עד למאה ה־19 היתה החדשנות נחלתם של אנשי אשכולות ושל ממציאים, ועל כן תהליך צבירת הידע היה אטי אך התפשטותו הבין־תחומית היתה מהירה. לעומת זאת, במאה ה־20 יצירת הידע נעשתה קניינם של מומחים וקצב צבירתה הואץ, אך החליפין הבין־תחומי קטן.

עם זאת, ממחקרים שנערכו לאחרונה ניתן ללמוד כי מקור זה של חדשנות הולך ומאבד מכוחו. לדוגמה, רמת הפריון של עובד מחקר בארה"ב נפלה בכ־15% בהשוואה לרמתה בשנות החמישים של המאה הקודמת. במקום זאת, החדשנות כיום שואבת את כוחה דווקא ממיזוגם של תחומי ידע ותחומי התמחות שונים.

הבעיה במודל אורבני פוסט־תעשייתי כגון זה היא הדגש החזק שבו על ערים כוללניות, קרי ערים שבהן יש ריכוז גבוה של שירותי נוחות "רכים" ו"קשים" ושל הון אנושי. ואכן, לעתים צמיחתן של ערים משגשגות היא כה דינמית עד כי הן שואבות אליהן את אוכלוסייתן של הקטנות יותר, כמו במקרה של לונדון וערי צפון אנגליה.

אמנם ישנם מקרים שבהם ערים מתמחות משגשגות, אולם כמו במקרה של דטרויט, הנסמכת זה עשורים רבים על תעשיית הרכב, ערים המתבססות על ענף תעשייה בודד או על יתרון זמני של מיקום אסטרטגי עלולות למצוא עצמן מתמודדות עם קשיים משמעותיים.

לכל הנאמר לעיל השלכות רבות משמעות על כלכלות מתעוררות. תהליך התיעוש בסין, שזיכה אותה בכינוי "המפעל של העולם", הביא להאצת תהליך האורבניזציה, ושיעור האוכלוסייה העירונית במדינה זינק מ־26.4% ב־1990 ל־53% כיום. ערי הענק הקוסמופוליטיות בייג'ינג ושנגחאי צמחו באופן דרמטי, אך ההגירה האורבנית המסיבית ביותר היתה אל ערי תעשייה קטנות ובינוניות שצמחו בעשור האחרון בסין. באופן מפתיע מצליחה ממשלת סין לשלוט בתהליך באמצעות מנגנונים מיוחדים (הוקו) ובאמצעות איחוד תשתיות תעשייה.

אולם תהליך הצמיחה האורבנית בסין עומד בפני התפוררות. בזמן שהמודל הכלכלי שלה מתרחק מהשקעה מסיבית בתעשייה, רבות מערי התעשייה הקטנות עומדות לאבד את פעילות הליבה שלהן. התהליך יתרחש בזמן שבו העיוות הדמוגרפי במדינה יביא לצמצום כוח העבודה ולהאטת גל ההגירה לערים (האוכלוסייה באזורי הכפר היא מבוגרת בעיקרה).

לשדרג ערים קיימות

בתוך כך, היתרונות הפוסט־תעשייתיים בערים כגון בייג'ינג ושנגחאי יהפכו למקור משיכה עבור צאצאיהם הכישרוניים והמשכילים של עובדי התעשייה של היום. שיטת ההוקו כבר לא תוכל לשמש כמנגנון שליטה בגלי המהגרים הכפריים, ושגשוגן של הערים המצליחות ירוקן את מרכזי התעשייה הפחות אטרקטיביים מהונם האנושי ויביא אותם אלי דעיכה בפרודוקטיביות ולהתפוררות.

במהלך 50 השנים האחרונות ראה העולם סיפורים דומים לאלו של דטרויט במדינות מפותחות אחרות. וכפי שניתן ללמוד מגורלן של ערי צפון מקסיקו, גם הכלכלות המתעוררות אינן חסינות בפני תהליך זה.

משום כך על סין להתכונן לתרחיש זה, ובמקום להקים ערי תעשייה נוספות לפי אותה תבנית עליה לערוך חידוש ושדרוג בעריה הקיימות.

בד בבד עם התכווצות האוכלוסייה ייתכן שכדאי לסין להשבית ערים בעלות סיכויי הצלחה נמוכים ולמזג בין אחרות.

על גורלה של דטרויט לשמש כתמרור אזהרה לא רק עבור סין, כי אם לדור הבא של מדינות הנמצאות בתהליך אורבניזציה, כגון הודו.

הכותב הוא אסטרטג גלובלי בדויטשה בנק. פרוג'קט סינדיקט 2013, מיוחד לכלכליסט