טראמפ לא מרוצה מפאוול, אבל טכנית יכול בעיקר לקטר
העלאות הריבית של יו"ר הפד פאוול מרתיחות את הנשיא טראמפ, אבל ידיו קשורות. למרות שעל פי דיווחים הוא שקל לפטר את פאוול, טראמפ יתקשה למצוא סיבה חוקית. הוא כן יכול ללמוד מקודמו ניקסון ששתל ידיעה כוזבת על נגיד שהרגיז אותו
נשיא ארה"ב דונלד טראמפ אינו מרוצה מהעלאות הריבית של יו"ר הפדרל ריזרב ג'רום פאוול, אבל אין לו הרבה מה לעשות בעניין. זאת משום שהפד מוגן באופן מכוון מהמתחרש בפוליטיקה האמריקאית וכהונת בכיריו נמשכת לעתים אפילו 14 שנה.
- מנושין מרגיע: טראמפ מעולם לא רמז על כך שבכוונתו לפטר את יו"ר הבנק הפדרלי
- השווקים התפכחו מהאופוריה והרסו לטראמפ את החגים
- המסרים הסותרים של יו"ר הפד מלחיצים את המשקיעים
הנשיא ממנה חברים בוועדת המושלים, כולל את יו"ר הפד, אבל יכול לפטרם רק על בסיס סיבתיות, מונח שמהותו מעורפלת למדי. כמו כן, הסנאט חייב לאשר את המחליפים. כך שגם אם הוא לא מרוצה, לנשיא אין הרבה מרחב תמרון.
"אני לא מרוצה אפילו במעט מהבחירה שלי בג'יי", אמר טראמפ על פאוול ב־27 בנובמבר, בראיון ל"וושינגטון פוסט". "לא מרוצה אפילו במעט. ואני לא מאשים איש, אבל אני אומר לכם שאני חושב שהפד לא בכיוון בכלל". אתמול אף צוטטו גורמים המקורבים לנושא, שאמרו כי טראמפ שוקל לפטר את פאוול. אך בפועל, ידיו קשורות.
סוכנות בלומברג מפרטת את המהלכים שנשיא ארה"ב יכול ולא יכול לבצע בכל הנוגע להתערבות בהתנהלות הבנק הפדרלי המרכזי.
יכול: למנות, אך לא בהכרח לפטר
על פי חוק הבנק הפדרלי המרכזי, נשיא יכול להסיר נגיד מתפקידו, אם קיימת סיבה. הבעיה היא שקיימת אי־בהירות לגבי מהותה של הסיבה, כך לפי פיטר קונטי־בראון מאוניברסיטת פנסילבניה, המציין זאת בספרו על עצמאות הפד (The Power and Independence of the Federal Reserve). החוק לא מציין למה בדיוק הכוונה ב"סיבה", ובשטח, אף נגיד בעת החדשה לא עמד למבחן של הגדרת הסיבה. עם זאת, הנגיד תומס מק'קאבי נאלץ להתפטר בעקבות מחלוקת שהיתה לו עם ממשלו של הארי טרומן. וויליאם מילר כיהן כנגיד קצת יותר משנה לפני שהנשיא ג'ימי קרטר מינה אותו לשר אוצר ב־1979.
לנשיאים נתונה הזכות, והם אכן מממשים אותה, לבחור נגיד חדש כאשר הכהונה של הנגיד המכהן מתקרבת לסופה. טראמפ עצמו בחר בפאוול כמחליפה של ג'נט ילן, שאותה הוא ירש מהנשיא ברק אובמה. הנשיא יכול וגם מורשה למנות מושלים למועצת הפד בוושינגטון, שזה כוח חשוב. שבעת הבכירים הללו עורכים הצבעות תכופות ומהווים יותר מ־50% מתריסר חברי מועצת השווקים הפתוחים של הפד, הקובעת את שער הריבית.
יכול: לכעוס ולקטר בלי הגבלה
טראמפ אינו הנשיא הראשון שיוצא נגד העלאות הריבית של הפד, וקודמיו הצליחו במידה זו או אחרת להשפיע על המדיניות. בדצמבר 1965 זימן הנשיא לינדון ג'ונסון את יו"ר הפד וויליאם מק'צ'סני מרטין לחווה שלו בטקסס והתעמת עמו על החלטתו להעלות את הריבית. מרטין לא התקפל. מספר שנים לאחר מכן דרש הנשיא ניקסון מהנגיד ארתור ברנס לתמרץ את הכלכלה עם ריביות נמוכות, לקראת בחירות 1972. כאשר ברנס לא שיתף פעולה באופן מיידי, הבית הלבן שתל ידיעה כוזבת בתקשורת לפיה ברנס הולך לדרוש העלאת שכר שמנה, כך לפי ספר שפירסם כותב הנאומים של ניקסון, וויליאם סאפייר. לבסוף, ברנס שינה את דעתו.
יו"ר הפד לשעבר פול וולקר סיפר בזיכרונותיו, כי בפגישה שהתקיימה ב־1984 עם הנשיא רונלד רייגן והרמטכ"ל ג'יימס בייקר, נאמר לו: "הנשיא מורה לך לא להעלות ריבית לפני הבחירות". (הוא לא תכנן לעשות זאת ממילא). גם הבית הלבן בתקופת כהונתו של ג'ורג' וו. בוש תמרן את אלן גרינספאן מאחורי הקלעים וקרא לפד להוריד ריבית ביוני 1992. גרינספאן חתך את הריבית 13 פעמים בשנים 1991־1992 אבל האט את הקצב בשנה השנייה, מה שהרגיז את הבית הלבן. הלכה למעשה, מאז כהונתו של הנשיא ביל קלינטון, נמנעים בכירים משיח על מדיניות הפד, לפחות באופן פומבי. אך טראמפ לא דבק בתסריט הזה.
לא יכול: לשלב "יונים" במועצת הפד
למרבה הפלא, מבין נבחריו של טראמפ למועצת הפד — רנדל קוורלז, ריצ'רד קלרידה, מישל באומן, נלי ליאנג ומרווין גודפרנד — איש אינו ידוע כיוני באופן מובהק, כלומר מודאג יותר מאבטלה מאשר מאינפלציה.
גם אם טראמפ ימנה יונים, הם יצטרכו את תמיכת הרפובליקנים בסנאט על מנת לזכות בחותמת רשמית, זאת כאשר במקביל ישנם שמרנים בסנאט שמעדיפים שהפד ירסן את האינפלציה ולא בהכרח יתמקד בצמצום האבטלה.
לא יכול: להפוך החלטות ריבית
טראמפ אמר בעבר כי אף שהוא "לא מרוצה" מהעלאות הריבית, "אני נותן להם לעשות מה שהם מוצאים לנכון". ועדיין, הנשיא לא יכול להפוך החלטות ריבית. אין לו סמכות להשפיע על מדיניות הפד, זאת בדומה לאוטונומיה הנתונה לבנקים מרכזיים בעולם המפותח.
הפד קובע את המדיניות כפי שהוא מוצא לנכון ואינו נדרש לאישור המחוקקים. אפילו תקציב הפד אינו נתון לשיקולי הקונגרס, גם אם מפקח כללי פוקח עין על הבנק. עם זאת, צצו איומים על העצמאות הזאת, במיוחד בעקבות החילוצים שביצע הפד בתקופת המשבר הפיננסי, והבנק המרכזי יצא בחירוף נפש להגן על הטריטוריה שלו. אף כי מחוקקים קראו בעבר לבחון את המדיניות המוניטרית של הפד, גורמים רשמיים בבנק המרכזי אומרים שהדבר עלול להביא לפוליטיזציה של מדיניות קביעת הריבית, ולפיכך יחריף את התנודתיות של המחזורים הכלכליים.