מתחת לצוק: רגעים בשולי המלחמה

לפני שבועיים פקק הקיץ בשדרות רוקח בתל אביב התנהל כרגיל. תור ארוך בכניסה לחניון העמוס של הלונה פארק, פארק הירקון, גני התערוכה והמימדיון, וטור ארוך של הנוסעים לעבודה ברמת החייל. בשבוע האחרון התנועה ברוקח זרמה חלק למדי, והחניונים היו שוממים לחלוטין. ימי חופשת קיץ ארוכים וריקים - אנשים לא יוצאים, לא מבלים, אפילו לסופרמרקט פחות מגיעים. כתבי וצלמי "מוסף כלכליסט" ליוו השבוע ישראלים וזרים שמתמודדים עם הריק הזה, שפוגע להם בפרנסה או בחופשה, וגם אנשי מקצוע שידיהם היו מלאות עבודה. את אלה ש"אוכלים את מה שהחמאס בישל", כדברי אחד המרואיינים, ואת אלה שחווים על בשרם את הקרע המעמיק בתוך ישראל עצמה. חלקם כבר איבדו תקווה, רובם ניסו לשמור על ראש מורם. כולם פשוט חיכו שייגמר כבר.

תל אביב, לונה פארק צילום: עמית שעל

צילום: עמית שעל

צילום: עמית שעל

עוטף עזה, חבלן

להגיע לחומר הנפץ לפני הילדים שאוהבים לאסוף את הרקטות

מיכאל ברמן (35) מהיישוב אבשלום בפתחת שלום, חבלן של המשטרה בגזרה המערבית של עוטף עזה.

חבלן המשטרה מיכאל ברמן צילום: ישראל יוסף

"מתחילת המבצע לא חסרים נפלים של תחמושת. מה שנפל בשטחים פתוחים מחכה לסוף המבצע, וייקח לפחות שנה לאתר הכל. עכשיו אנחנו מתמקדים בדברים שנפלו ביישובים. בתוך נתיבות למשל נפל גראד שלא התפוצץ, חומר הנפץ התפזר מסביב והיינו צריכים לאסוף את החלקים. צריך לאתר אותם כי ילדים אוהבים לאסוף את החלקים אחרי הנפילות ולקחת הביתה, במיוחד באוכלוסייה החרדית, הם מתים על זה. במה שמהווה סכנה אנחנו צריכים לטפל מרחוק: מושכים עם חבלים או מביאים רובוטים שאפשר לחפור איתם מרחוק. אחר כך מעבירים את החלקים למקום אחר ומשמידים. התהליך לוקח מינימום שעתיים ויכול לקחת גם שבע־שמונה שעות. אנחנו עובדים במשמרות, אבל לפעמים בהחלפה יש כל כך הרבה נפילות שנשארים עוד שעתיים־שלוש. יוצא שאנחנו עובדים עכשיו בערך 12 שעות ביום. בעופרת יצוקה היינו מקבלים תגבורים מתל אביב וירושלים, אבל היום גם הם בטווח סכנה. אנחנו יודעים על נפילות מהאזעקות כמו כולם, אלא אם אנחנו ליד הגדר, ואז יש לנו מכשיר מיוחד שמדווח ואין זמן לצבע אדום. אנחנו משתדלים לא להגיע לאזורים האלה, אלא אם יש איום על חיי אדם, פציעות או טיפול דחוף. זה קורה בערך פעם ביום. אבל אני לא מפחד. אני חבלן כבר 11 שנה, הייתי חבלן בעזה שנתיים. אני פה מהרקטה הראשונה, מכיר את כל ההיסטוריה וכל הסוגים. אני גם גר משהו כמו שישה קילומטרים מהגבול עם עזה ושישה ומשהו קילומטרים מהגבול עם מצרים. פה אין הגנה של כיפת ברזל, אבל אנחנו די ממוגנים ודי מתורגלים, גם הילדים. לא מתרגשים מדי. ממשיכים בחיי שגרה. הם דואגים לי, אבל רגילים. לאנשים מבחוץ חבלה נתפסת כמשהו מסוכן, אבל זה מסוכן רק למי שלא יודע לעבוד".

טלי שמיר

אבו גוש, מסעדה

סלים איברהים (37), מנהל מסעדת נאג'י.

אבו גוש, מסעדה צילום: עטא עוויסאת

"אין עבודה בכלל, על הפנים. גם במסעדה וגם באטליז. כמעט כל הלקוחות שלנו יהודים, באים בשבת לקחת קבב, צלעות והכל, בשבת הזאת גם הקבועים לא באו. במסעדה אוכלים מירושלים, מבשרת, מתל אביב וחולון ואשקלון. עכשיו ריק כבר עשרה ימים. כרגע אנחנו כאן שישה עובדים, ועד 16:00 היו לנו רק שני שולחנות. והבנק לא נותן אשראי. אנחנו בבעיה: יש לנו עובדים, לכל אחד יש משפחה, צריך לשלם. אנחנו באבו גוש לא מתערבים במצב, אבל אוכלים את התבשיל שהחמאס בישל. אנשים מפחדים לצאת. וזה משפיע בעוד דברים: התקשרתי להזמין תיקון לשער חשמלי, אמרו לי לכפר ערבי אנחנו לא נכנסים, הסכימו לבוא רק אחרי שצעקתי. מכניסים אותי בכוח למצב לא נעים. אני לא מתעניין בעזה, בשטחים, אתם אומרים לי 'אתם כפר ערבי, לא נכנסים'? מה עשינו שלא מגיע לנו שירות? נקווה שיהיה בסדר, בעזרת השם, אינשאללה".

דיאנה בחור־ניר

תל אביב, בר גרמני, גמר המונדיאל

העיקר שכולם יקבלו שתייה בזמן, זה יותר מלחיץ מהאזעקות

מיכאל פרס בחור (37), ברמן בביירן, בר־מסעדה גרמני.

תל אביב, בר גרמני, גמר המונדיאל צילום: אוראל כהן

"אני גר בדרום תל אביב. הבניין העתיק שאני גר בו גם ככה זועק לפינוי־בינוי. הוא פונה דרומה, לעזה, אין בו ממ"ד, יש מקלט אבל המצב שלו לא משהו, אף אחד לא הולך לשם. הביירן לא פונה דרומה, והוא גם חצי קומה מתחת לקרקע, אז אני מוצא את עצמי עושה יותר שעות נוספות כי מרגיש פה הרבה יותר בטוח. המקום הוא בסגנון גרמני, במונדיאל הקרנו את המשחקים, והמשחקים של גרמניה היו הכי חזקים פה, מפוצץ. בליל הגמר הייתי בלחץ בעיקר שכולם יקבלו את השתייה בזמן, זה יותר הלחיץ מהאזעקות".

דיאנה בחור־ניר

אשקלון, הכבאים

טפסר משנה יגאל זוהר (47) ממושב נהורה, מפקד שירותי כבאות והצלה אשקלון.

טפסר משנה יגאל זוהר צילום: אריאל שטרוסטר

"נצטרך לדבר מהר כי יש לנו התראות על האזור. לצערי או לשמחתי, אני לא יודע, אני רווי ניסיון ועברתי מספיק הסלמות בגזרה. ההסלמה הזאת יותר מאסיבית מבחינת הכמות, האינטנסיביות וגם האיכות, ויש יותר שריפות בגלל הנפילות בשטחים פתוחים. אבל הפעם ההיערכות היתה טובה יותר, כי היו אירועים בשדרות כבר שבועיים לפני ההסלמה. במצב חירום מתכונת העבודה של הלוחמים משתנה מ־24/48 ל־24/24, כלומר 24 שעות עבודה ו־24 שעות להתאוורר. האתגר הגדול הוא להשאיר אותם ערניים, והתפקיד שלי הוא לדאוג למורל ולמוטיבציה גבוהים, לתמוך בבעלי משפחות ולהוציא להתאווררות את מי שצריך. מתי אני הייתי בבית? עדיף שלא תשאלי. אני עובד סביב השעון, שעות מטורפות, אבל אין תלונות".

קרן צוריאל הררי

אי שם, כיפת ברזל

לראות את היירוט מקרוב זה נותן ביטחון

יניב קמחי (31) מתל אביב, בעלי חברה לשירותי צילום ומדפסות.

אי שם, כיפת ברזל צילום: עמית שעל

"אני מכיר את המיקום של כיפת ברזל עוד מהמבצע הקודם. אני לא בא לפה הרבה אבל עכשיו יש לי קצת זמן, חצי שעה, אז באתי לראות מה קורה. הייתי כבר בשיגור. זה עוצמתי, משהו יפה, לראות את היציאה, וואיי. והרעש יותר חזק ממטווח, בטח. יצא לי לראות פה משהו כמו ארבעה יירוטים. זה סך הכל נותן ביטחון לראות את זה. וכשנמצאים פה ויש אזעקה לא עושים כלום. אם את קופצת לתעלה את לא רואה את היירוט, אז את נשארת לעמוד ורואה. יש לי שני ילדים, בני שלוש וחצי וארבעה חודשים, ואת הבת הגדולה האזעקות מלחיצות. כשיש אזעקה היא תופסת אותי ומחבקת חזק. טוב שיש לי ממ"ד בבית, זה נותן ביטחון".

קרן צוריאל הררי

כפר רות, כלבייה

גל בכר (37), מאלפת כלבים בתנו לחיות לחיות.

גל בכר, מאלפת כלבים צילום: ענר גרין

"אני עובדת עם כלבים שצריכים לעבור תהליכים שיקומיים בגלל פחדים, שלא רגילים למגע אדם. הגיעו אלינו שני הכלבים ממפעל הצבע שהתפוצץ בשדרות. הם חוו פיצוץ, לא היתה להם דרך להימלט, והם הגיעו אלינו מכוסים בצבע כחול ומפוחדים מאוד. אנחנו עושים איתם תהליך אינטנסיבי כדי לפתוח אותם ולתת להם ביטחון. זה מתחיל לקרות ומדהים לראות את זה, אבל כמותם יש עוד אלפי כלבים בדרום שאף אחד לא מטפל בהם.

כפר רות, כלבייה צילום: ענר גרין

בכל קיץ יש פי שניים קריאות מכל עונה אחרת, אנשים נוסעים לחופש ונוטשים את הכלבים שלהם, ועכשיו זה החמיר בגלל המלחמה. קיבלנו מאות קריאות מאנשים שמצאו כלבים ברחוב. הם חווים נטישה, המשפחה שלהם נעלמת, הם מבולבלים, חסרי אונים. קשה לראות את זה. הנאמנות של כלב טוטאלית, וצריך להחזיר להם, לא להפקיר אותם מחוץ למקלט ולא לנטוש אותם. יש בכלבייה שלנו עכשיו 200 כלבים, יותר מתפוסה מלאה, ואנחנו זקוקים לאנשים שיאמצו אותם או ייקחו אותם לאומנה קצרה, שנוכל לקלוט כלבים נוספים".

קרן צוריאל הררי

נען, שיעורי שחייה

שאולי אברהמסון (64), מורה לשחייה.

שיעורי שחייה בנען צילום: מיקי נועם אלון

"אני מלמד שחייה 30 שנה, מגיעים ילדים מכל האזור ואפילו מרחוק יותר, כמו רמת גן ומודיעין. יש הורים שלימדתי כילדים והיום הילדים שלהם עוברים דרכי. ההרשמה מתחילה בשבוע האחרון של מאי, ובתוך שבועיים־שלושה אני מלא עד אוגוסט. יש כאלה שבלית ברירה מחכים לי עד אוגוסט, ויש כאלה שנרשמו בסטנד ביי ובאים אם יש ביטולים. כרגע יש ביטולים של 30%, כשבעצם רוצים לבטל 50% וחלק אני משכנע לא לבטל. אני מסביר שאין מה לדאוג, שיש מרחב מוגן באולם ספורט סמוך. המושבים באולם מבטון, אז באזעקה נכנסים למנהרה שמתחת למושבים. ממורה מבוקש שאין אצלו מקום אני מוצא את עצמי צריך להרגיע הורים. היום אחרי הצהריים היה ממש ריק בבריכה - אני, כמה תלמידים ועוד איזה עשרה אנשים על כל הבריכה. עבורי בריכה ריקה זה כיף, מה שפחות הפרעות לשיעור. אבל יש פה פגיעה בפרנסה. ובכל זאת, זה כלום לעומת שדרות".

דיאנה בחור־ניר

יד מרדכי, מפעל

עובדים יותר כדי לשכוח מה קורה בחוץ

אבי ויטקינד (57), עובד מחסן במכוורת יד מרדכי.

אבי ויטקינד במכוורת יד מרדכי צילום: אריאל שטרוסטר

"אני בן הקיבוץ, נולדתי וגדלתי פה. עזבתי ואחר כך חזרתי, ב־2005, בתקופה קשה לקיבוץ, אבל כל המשפחה שלי כאן, אני אוהב את המקום. אפילו לרגע לא חולפת בראשי המחשבה שאולי טעיתי כשחזרתי. המקום הזה עושה משהו נכון, כי הרבה צעירים חוזרים. בונים עכשיו 26 דירות חדשות, 70% מהן לבנים שחוזרים עם המשפחות שלהם. בתקופה הזאת אני עובד כרגיל ואפילו יותר - זה פתרון טוב לשכוח מה שקורה בחוץ, שיש צבע אדום, את הטנקים שפרוסים באזור ושכל בום שלהם מרעיד את כל המפעל. אנחנו מפעל מזון, אז כשאני עובד אני מרגיש שאני עושה משהו טוב וחיוני לכולם. ובכל מקום שבו תהיה במפעל אתה במרחק חמש שניות ממיגון, אז אנחנו מרגישים בטוחים. אף אחד לא מחזיק פה אנשים בכוח: אם אתה מרגיש שאתה צריך זמן לעצמך, למשפחה שלך, יגידו לך ללכת הביתה ולחזור כשתרצה. אף אחד לא יגיד לך שחייבים להוציא משלוח היום. וזה לא מובן מאליו, עכשיו שיא העונה שלנו, ערב ראש השנה".

קרן צוריאל הררי

תל אביב, הפגנה

ערן ורד (44), צלם, עורך וידיאו ופעיל חברתי.

הפגנה בתל אביב צילום: אלעד גרשגורן

"בהפגנה במוצאי שבת בכיכר הבימה היו שתי קבוצות - בערך 300 אנשים שהפגינו נגד המלחמה, ו־200-100 שהפגינו מולם. השוטרים עמדו עם הגב אל הקבוצה שלנו, אלו שנגד המלחמה, וזה מראה מאיפה זרמה האלימות - אתה לא עומד עם הגב לאנשים שמרביצים. ירקו עלינו, זרקו עלינו בקבוקים מלאים מים, סיגריות בוערות. מישהו שם הסתובב עם לפיד בוער. צעקו לנו 'תמותו' ו'בוגדים', אני לא זוכר הכל. צילמתי בחיי מאות הפגנות, עמדתי מול מתנחלים, מול פלסטינים, מול צבא עם נשק חם, ובחיים שלי לא פחדתי ככה. היו שם שיכורים, מסריחים מאלכוהול. הם צעקו לי כל הזמן: 'מה אתה מצלם? מה אתה מצלם?'. כשהיו אזעקות לא רצתי למרחב המוגן אלא נשארתי לצלם את השמים - הפחד מהטילים הוא מצחיק, זו בדיחה לעומת מטוסי F16 שמפציצים לך את הבית, והסיכוי להיהרג מטיל כזה הוא פחות מהסיכוי לזכות בלוטו. בשלב מסוים בהפגנה היתה התפתחות באלימות ואז הם פתאום נכנסו בהמוניהם לבית הקפה שליד. באתי לצלם מבחוץ, אבל שדדו ממני את המצלמה וקרעו לי את החולצה. שני שוטרים באו וגררו אותי אחורנית, ואני רואה את המצלמה שלי בידיים של בן אדם שעומד וצוחק עליי. השוטרים כאילו רצו למנוע אלימות אבל פשוט גרמו להם לקחת לי את המצלמה. כשהם עזבו אותי והמצלמה נעלמה כבר לא יכולתי להיות שם, ועזבתי".

טלי שמיר

תל אביב, ביקור מולדת

איך הבנות יבואו אחר כך להתגייס

טלי דר (41), אשת שיווק מעמק הסיליקון, קליפורניה. כמו בכל קיץ, מבקרת אצל הוריה בתל אביב עם בנותיה נאיה (10) ורומי (6) פולק.

טל דר ובנותיה נאיה ורומי פולק צילום: עמית שעל

"לנאיה היה ביום שישי יום הולדת עשר והזמנו 40 אנשים לגינה ציבורית ליד הבית. עד הרגע האחרון התלבטנו, כן, לא, כן, לא, ובסוף שעה לפני שלחנו הודעה לכולם שהאירוע מתקיים, וחגגנו יום הולדת גדול. היו בומים, אבל לא אזעקות. בזמן החגיגה שכחנו מהכל ואנשים שמחו שהזמנו אותם, אמרו שהם רצו לצאת מהבית. כשאחרון האורחים עזב נשמנו לרווחה. בעלי רוני הגיע ביום חמישי לכמה ימים, התלבטנו אם יש לו מה לבוא. הבנות ואני הגענו לארץ באמצע יוני והספקנו ליהנות בכיף ובשקט. אנחנו מתוכננות להישאר פה עד 9 באוגוסט, ואני מתלבטת אם לקצר. ניסיתי למנוע מהבנות לחוות את המצב הזה, אבל זה בלתי אפשרי. אנחנו מבטלים תוכניות, נשארים בבית, כשאנחנו באוטו הבנות מכסות את הראש. הן קוראות לממ"ד The Secret Room (החדר הסודי). בשבילי זו חזרה למלחמת המפרץ, זה משהו שזוכרים. יש לנו הרבה חברים שהילדים שלהם באים מארצות הברית לעשות כאן שירות צבאי, וכבר כמה שנים אני מעודדת את הבנות שגם הן יעשו צבא. אני אומרת להן שלא יקרה להן שום דבר רע, ומה שקורה עכשיו הורס לי את כל הסיפור. יש לי חשש מהקיץ הבא, כשאומר להן שאנחנו נוסעות לישראל. זו הסיבה שאנחנו מתראיינות ומצטלמות. אני רוצה שתישאר להן חוויה חיובית".

קרן צוריאל הררי

מכמורת, שוחרי מדע סינים

הפרס לנוער המצטיין - ביקור במדינה מופצצת

לי היואן (17) ממחוז אנחווי בסין, משתתף במחנה לנוער סיני שוחר מדע שמתקיים במכון ויצמן, במימון ממשלת סין ובארגון חברת שירת יזמות.

שוחרי מדע סיניים במכמורת צילום: ניר כפרי

"הגעתי לכאן בתחילת השבוע שעבר. התמודדתי בתחרות מדעית ו־20 הזוכים במקומות הראשונים קיבלו פרס - ביקור בישראל. למדתי הרבה ואני ממש שמח להיות פה. אנחנו לומדים לעשות דברים בעצמנו, כמו ליצור רובוטים, ומבקרים במקומות כמו המכללה הימית במכמורת. יש פה הרבה מדענים מעניינים, הרבה טכנולוגיה חשובה. אני לא מפחד מהמלחמה, הדריכו אותנו שכשיש אזעקה אנחנו צריכים להיכנס למרחב מוגן, ואני מרגיש די בטוח. אני רוצה לראות את הטילים, אבל אני יודע שאסור לי ושאני צריך להגיע למרחב מוגן. בפעם הראשונה ששמעתי אזעקה קצת פחדתי, אבל התרגלתי. ההורים שלי שולחים לי הודעות SMS, גם על הלימודים וגם על המצב, ואני מסביר להם שאני מרגיש כאן בטוח".

דיאנה בחור־ניר

אשקלון, חנות קעקועים

יש לי כאב פנימי שלא נגמר, כמו בחילה תמידית ומונוטונית

יוג'ין פרנקלך (34), הבעלים של סטודיו הקעקועים Art Club Tattoo.

יוג'ין פרנקלך, הבעלים של סטודיו קעקועים באשקלון צילום: צפריר אביוב

"אשקלון עיר רפאים, חצי עזבו וחצי במקלטים. אף אחד לא רוצה קעקוע. אולי החיילים שיחזרו מהמילואים ירצו איזה כיתוב קבוצתי. כשהתקשרת הייתי בבית, ישנתי, לא בא לי כלום. כל הלילה חשבתי איך אני מוציא מפה את המשפחה, מה אני עושה עם הדירה. במבצע הקודם הייתי סגור חודש. באותה שנה השקעתי כסף בציוד חדש כדי להעלות את המחזור, והעליתי, אבל חישבו לי את הפיצוי לפי השומה של השנה שלפניה ולא קיבלתי כלום. זו מדינה שאוכלת את יושביה. אין מצב שאזרח שומר חוק בלי ירושה יוכל להתקיים בכבוד. אף אחד לא עוזר לי והיום אני לא מרוויח כלום. אני חי מהיד לפה ויש עוד פיות להאכיל, יש לי ילדים, בת שנה וחצי ובן חודשיים וחצי. יש לי כאב פנימי שלא נגמר, כמו בחילה תמידית ומונוטונית, כי אנחנו לא יוצאים מהמקום שאנחנו נמצאים בו. ובצורה שבה הממשלה מתנהלת, אני לא מרגיש שזה אי פעם יקרה".

קרן צוריאל הררי

עכו, קרע

השנאה מתרחבת, וכבר מפחיד לנסוע ברכבת

הנס שקור (44), הבעלים של חברת האפליקציות Markitect ומייסד קהילת MobileMonday בנצרת.

הנס שקור, הבעלים של חברת האפליקציות Markitect צילום: אלעד גרשגורן

"הבעיה היא לא הטילים אלא מה שקורה בפנים. אתה שומע אנשי מרכז מכל הסוגים שמקצינים את הסיסמאות - 'לכתוש אותם', 'להיכנס באמ־אמא שלהם' - ואתה מפחד לנסוע ברכבת. זה שורש הבעיה: לא ישראל־חמאס אלא חוסר הסובלנות וההקצנה אצלנו. זה כבר לא מקרים יחידים שאפשר לבודד, להגיד שתימהונים עשו תג מחיר. יש פה דור שגדל על שנאה, שניזון מקיצונים שמקבלים במה, שמחזיקים בגפרור, וזה הפחד. ההקצנה מובילה לשנאה שאי אפשר לעצור, שמחלחלת פנימה. אנחנו עלולים למצוא את עצמנו במצב שאני אפילו לא יכול לדמיין. הלוואי שזה ייגמר עכשיו. שיישבו לדבר כדי להגיע לפתרון אמיתי".

קרן צוריאל הררי

ירושלים, טיול

הזדמנות לחוות את הדברים ממקור ראשון

ניל גולדמן (28) מניו יורק, מפיק בתוכנית הטלוויזיה של צ'ארלי רוז ברשת PBS, מבקר בישראל.

ניל גולדמן. טיול בירושלים צילום: אלכס קולומויסקי

"הגעתי לישראל ביום רביעי שעבר כדי להשתתף באירוע משפחתי. לפני שעליתי למטוס הייתי בלחץ, אתה רואה את הדיווחים בטלוויזיה והכל נראה מפחיד מאוד, אתה חושב שאתה נוסע לאזור מלחמה. אבל כשהגעתי נרגעתי, הכל די נראה כמו עסקים כרגיל. היתה אזעקה אחת כשהייתי במלון בירושלים, ירדנו למרתף, צוות המלון היה רגוע והכל היה יעיל ומאורגן. לא שקלתי לקצר את הביקור. אני ממשיך לפי התוכנית, הולך לים ומטייל, אבל זו בהחלט חוויה יוצאת דופן. כמו לחוות משהו ממקור ראשון במקום לקרוא עליו בספר לימוד. זה לא הביקור הראשון שלי בישראל, והוא הרבה יותר טעון. הוא גרם לי להתעניין יותר בגיאוגרפיה של ישראל, לפתוח מפה ולראות איפה זה עזה ולאן נורים הטילים. אבל לגבי הפוליטיקה, אני מרגיש שהיא העמדת פנים, תיאטרון, כאילו לעולם לא יהיה לזה פתרון. זה נראה לי כמו טרגדיה של האנשים הקטנים, שבויים בידיהם של הקיצוניים בשני הצדדים".

טלי שמיר