טובות שתי ציפורים: חייבים לשנות את הגישה לעצים במרחב העירוני

בשיתוף מערכת זירת הנדל"ן

לפני שנים לא רבות ליוויתי הליך בקשה להיתר לפרויקט תמ"א 38 במסלול הריסה ובנייה בעיר בשרון. במגרש היו נטועים ארבעה עצים ותיקים: שני דקלי וושינגטוניה בחזית, בעורף סיגלון ובצד, על גבול המגרש, ניצב עץ ברוש יפיפה. בתוכניות האדריכליות של הבניין יועדו כל העצים במגרש לכריתה. הקבלן, כך הסביר האדריכל, מעוניין לחפור שני מרתפי חניה מלאים, ולשם כך עליו "להוריד" את העצים שהפריעו לבנייה.

אחרי משא ומתן עיקש מול הגורמים התכנוניים ברשות המקומית, הוחלט לשמר עץ אחד מתוך הארבעה – את עץ הברוש הנפלא – תוך עריכת שינויים מתחייבים בתכנון מרתף הבניין. ואולם, למרות סימונו של העץ לשימור ושינויה של התוכנית בהתאם – זה לא הספיק. הברוש נפגע קשות, ובהיותו עץ שאינו מחדש את ענפיו, הוא יישאר גידם עד שימות.  

זוהי דוגמה אחת מני רבות לגורלם העגום של העצים הוותיקים המצויים במתחמי פרויקטים של התחדשות עירונית. את רובם בכלל לא מנסים לשמר או להציל והם פשוט נכרתים, ורבים מאלה שכן מוגדרים לשימור, בכל זאת קמלים ומתים בגלל תכנון לקוי ולא מתחשב.

הפרויקט בשרון עם עץ הברוש בצדו, לפני הריסת הבניין הישן ואחריה צילום: גוגל סטריט ויו

כורתים את הענף

בשנים האחרונות מתרבים מאבקי תושבים נגד כריתת עצים. כך היה למשל בקרית אונו, שם התארגנו תושבים בפייסבוק נגד "כריתה של 325 עצים בלוי אשכול במרחק של מייל"; ביפו, שם הובילה קבוצת תושבים נחושה מאבק בכריתת עצים בשדרות ירושלים לצורך הקמת תחנות הרכבת הקלה (מאבק שנחל הצלחה עם הזזת התחנות); ועוד דוגמאות רבות ל"התקוממות" של תושבים למען שימורם של עצים במרחב הציבורי.

לפי סקירה של הכנסת, בין השנים 2013 ל-2018 נכרתו בישראל 376 אלף עצים, מהם 204 אלף נכרתו לצורכי בנייה ופיתוח. לפי נתוני אחד מסוקרי העצים המומחים בארץ, ב-2019 לבדה נכרתו בישראל לא פחות מ-200 אלף עצים. תהליכים אלה מתרחשים במקביל באלפי פרויקטים ויוזמות של בנייה ופיתוח בכל הארץ.

רבים מהם, כאמור, הם מיזמי התחדשות עירונית.

לפי הערכות, כמחצית מעצי העיר הוותיקים ובעלי הנוף הרחב נטועים במגרשים פרטיים, במיוחד בשכונות הוותיקות המיועדות להתחדשות עירונית. אובדן העצים במגרשים הפרטיים משמעותו אובדן של לפחות 50% או יותר מעצי העיר. אובדן התרומה לחופה (נוף העצים) העירונית הירוקה גדול אף יותר, בשל גילם המתקדם של העצים ואיכותם.

לכן, דווקא במתחמי ההתחדשות העירונית הבעיה משמעותית יותר. רחובות ומתחמים שלמים פשוט מתרוקנים מעצים – ותיקים, גבוהים, רחבים ובעלי ערך נופי משמעותי ותרומה מכרעת לאיכות החיים, לבריאות הנפשית, הפיזית והכלכלית של התושבים החיים בקרבתם.

מאות מחקרים מדעיים הוכיחו את החשיבות והתועלת שבעצים ובכלל זה יצירת טבע עירוני ותחושת זהות וקשר למקום ("תבנית נוף המולדת"), סילוק מזהמים גזיים, אבק, ערפיח ולכידת פחמן, מיתון רוחות, מיתון זרימת מי נגר, יצירת צל ומיקרו אקלים, הפחתת טמפרטורה ומיתון תופעת איי החום העירוניים. בנוסף ידוע ואף הוכח מחקרית כי ערכי הנדל"ן גבוהים יותר ברחובות ושכונות מרובי עצים.

שדרות רוטשילד בתל אביב צילום: דר אבישי טייכרמתוך אתר פיקיויקי

ארגז כלים חדש

האם אנו יכולים ורוצים להמשיך בדרך הזאת? האם אין דרך אחרת?

לדעתי, דעת אנשי מקצוע ואזרחים רבים, נדרש שינוי פרדיגמה. לא עוד הכרזה על עצים בודדים פה ושם כמיועדים לשימור, תוך כריתת מאות ואלפי עצים אחרים. נדרשת תפישה חדשה, הרואה בעץ הוותיק הקיים בשטח נכס נופי, תרבותי, סביבתי וכלכלי התורם לפרויקט ההתחדשות העירונית, לדיירים, לרחוב ולעיר והראוי לכבוד והתחשבות.

מקובל לראות ביזמים את "האשמים" הבלעדיים לכריתת העצים, ואולם גם לרשויות המקומיות תרומה משמעותית לבעיה, בהפגנתן אדישות או השלמה פסיבית עם הכחדת העצים. גם כאן נדרש שינוי תפישתי עמוק, שעיקרו מתן יתר תשומת לב מצד הרשויות המקומיות לשימור העצים בשטחן.

בעיה נוספת היא גביית פיצוי כספי נמוך עד מגוחך בגין עץ שנכרת. לו היו הרשויות גובות מהיזמים סכום השווה לעלות השימור – סביר להניח שהרבה פחות עצים היו נכרתים.

יש להפסיק לראות בעץ חסם או מכשול, אלא גורם שעל כולנו – התושבים, היזמים והרשות המקומית – להתאים את עצמנו אליו, עוד בשלבי התכנון הראשונים. זאת כאמור מתוך הבנה שהעצים הוותיקים יתרמו לאיכות הפרויקט ולהעלאת שוויו הכלכלי.

ליאורה אלינר

לשם כך בכל מהלך תכנוני – הן תוכנית בניין עיר והן בקשה להיתר – יש להציג כבר בשלב הראשוני מיפוי איכותני-אקולוגי של העצים בשטח התוכנית. מיפוי זה יכלול את תרומת העץ לתחושת הנעימות והשהייה במקום, היותו חלק מרצף/קבוצה או עץ בודד והתייחסות לתרומתו התכנונית. כמו כן ייסקרו ערכו ההיסטורי והתרבותי הייחודי. בנוסף, העצים לשימור יוגדרו לפי מאפיינים אובייקטיביים ברורים כבר בשלב התכנון הראשוני, והתכנון יהיה מחויב להתחשב בעצים אלה. ובכל מקרה, כל כריתה שלהם לא תתאפשר.

כמו כן נדרש "ארגז כלים" לרשויות וליזמים, כזה שיכיל כלי מדיניות ופתרונות הנדסיים.

כלי העבודה של הרשות יכללו תחילה מינוי "פרויקטור" – ממונה עצים שירכז את המידע והטיפול בנושא בראייה רחבה. בנוסף, הקלות תכנוניות וגמישות בתכנון יותנו בשימור העצים על ידי היזמים, כשהפיצוי הכספי על כריתת עץ ישתווה לעלות השימור, כך שיהיה תמריץ לשימורו.

ארגז הכלים ליזמים יכיל פתרונות הנדסיים שיאפשרו חפירת מרתף מתחת לעצים שלא יפגע בבית השורשים. יזמים שיידעו לשמור על עצים יזכו בדירוג עירוני גבוה יותר במדדי איכות עירוניים, וכאמור יזכו להקלות וגמישות תכנונית שיאפשרו מקסימום זכויות בנייה.

לסיכום, בעידן של התחממות גלובלית, שינויי אקלים והיעלמות הטבע, שבה ומתחדדת חיוניותו של "הטבע הקטן", המקומי – לאדם, לחיי הקהילה ולחוסן העירוני.

הכותבת היא מנהלת פרויקטים בחברת פורום שרת 99