"מעצבים טובים יש בכל מקום"

רון ארד הוא המעצב הבכיר ביותר שהצמיחה ישראל, ומבכירי המעצבים בעולם בסגנון הפוסטמודרני כבר שני עשורים. ארד (59) גדל בתל אביב, למד בבצלאל ואז נסע ללונדון, ללמוד אדריכלות בבית הספר Architectural Association. ב־1989 הקים את חברת העיצוב והאדריכלות Ron Arad Associates עם קרוליין תורמן, וחמש שנים לאחר מכן ייסד את רון ארד סטודיו בקומו שבאיטליה.

ארד, שקיבל לאחרונה תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת תל אביב, קנה לו מוניטין בינלאומי כאמן נועז, חדשני ובעל חוש הומור. עיצוביו הוצגו, בין היתר, במרכז פומפידו בפריז, במוזיאוני המומה והמטרופוליטן בניו יורק, במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון ובמוזיאון העיצוב ויטרה בגרמניה. הפרויקט הבולט ביותר שלו בישראל היה מוזיאון העיצוב בחולון, שזכה בפרס החדשנות והעיצוב של מגזין התיירות "קונדה נסט טרוולר". תערוכה שלישית, "אופנה מכנית", תיפתח שם באוקטובר הקרוב.

"כרגע אני עושה סקיצות לאולם קונצרטים באילת, אבל זו ממש ההתחלה. במקביל יש לי עוד המון פרויקטים, בהם קומפלקס של מלון ובתי קולנוע בלייז' שבבלגיה, וילה במרקש שבמרוקו ובניין דירות ברחוב הירקון בתל אביב, שבנייתו תחל בקרוב.

 "היזם בפרויקט הירקון, איש העסקים הישראלי־צרפתי סמי מרציאנו, הוא מאוד אידיאליסט בנוגע למה שיקרה שם. הבריף היה ליצור את הבניין הכי יפה בתל אביב, וייחודו הוא שאף אחת מהדירות לא תחלוק קיר עם דירה אחרת. הפתרון היה ליצור מעין מערכת מדפים, שעל כל אחד מהם יש בית. זה מבנה מאוד מעניין, שכל קיר וכל משטח בו הם חלק מהמערכת המבנית שלו.

רון ארד. "יש לי המון פרויקטים" צילום: שאול גולן

"במקביל אני עושה הרבה עיצוב תעשייתי: אני אמור למשל לעצב קו משקפיים עבור אסף רביב (בעלי חברת האופטיקה Blink), שיושק בסוף 2011. חוץ מזה אני עובד גם על עיצוב שאינו לייצור תעשייתי, מה שאני מכנה Studio Pieces — לדוגמה פסל לקמפוס של אוניברסיטת תל אביב או פסל של 40 מטר שהוצג במומה ומצא כעת משכן קבוע בסינגפור".

"Ultimo Grito ('הצעקה האחרונה' בספרדית) הוא סטודיו של זוג ספרדים לונדונים בשם רוברטו ורוסריו, בוגרי הרויאל קולג' בלונדון. הם מאוד מוכשרים, פעילים ומעניינים - והם נאבקים כדי להצליח, כי הם אידיאליסטים ומאוד לא מסחריים.

"פעם הדעה הרווחת היתה 'עיצוב טוב עושה עסקים טובים'. היום הכל פלורליסטי, אין מניפסט יותר, והמעצבים צריכים להבין מה הם יכולים לתרום, ולא איך הם יכולים להשתלב במערכת הכלכלית. אולטימו גריטו הם רעננים כיוון שהם לא מנסים להשתלב, אלא נשארים נאמנים לעצמם, וזה לא קל. אני ממליץ מאוד להכיר אותם דרך אתר האינטרנט שלהם, eugstudio.com".

"כן, נסעתי לראות את כנסיית נוטרדאם די אוֹ של לה קורבוזייה בעיר רונשאן בצרפת".

"אני לא אוהב את איקאה. אין לי שום דבר נגד עיצוב זול, אבל באיקאה זה על חשבון העובדים שמייצרים, המעצבים, העובדים בחנויות - וכמובן הצרכנים. תשאלי אותי שוב בעוד 20 שנה".

"בפרויקט הראשון שהגשתי כסטודנט, תכננתי את הבית של ז'יל וז'ים מהסרט של טריפו, שבעצם הם שלישייה. הייתי שמח לבקר אותם שוב".

"כשהייתי בן 21 חשבתי שאני יודע אנגלית. האימג' שהיה לי של לונדון לא הגיע מהמציאות, אלא מסרטים אנגליים, מוזיקה וספרות, וכל זה נראה לי אקזוטי. גדלתי בתקופה שבה כל דבר שהגיע מאנגליה נראה תרבותי, בוודאי בהשוואה למה שהגיע מאמריקה. זה כמובן לא נכון - אבל בכל זאת, לא הייתי מהגר פעם נוספת".

"ריו דה ז'נרו - לא בדיוק מבחינה אדריכלית, אלא יותר מבחינת טופוגרפיה ודמוגרפיה. לעומת זאת, ברומא יש יופי מדהים שלא מגיע להם, לרומאים. זה כמו מישהו שנולד לליין ארוך של אריסטוקרטיות: כל היופי ההיסטורי הזה במקום אחד".

"'הסמויה', וגם 'תרגיע' של לארי דיוויד, עד העונה האחרונה שהתחילה לעצבן".

"'אלנבי' של גדי טאוב. קניתי בשדה התעופה".

"יש לי תלת־אופן של ילדים, עשוי אלומיניום, שהוא בערך בגילי: הוא יוצר בשיקגו בשנות החמישים, ועוצב על ידי מעצב אנונימי. זו יצירת מופת שלא משרתת אף מטרה בסלון. לגמרי אובר דיזיין, אובר אינג'ינירינג".

"אני אוהב את כולם, כי הם מסתירים את הראש שלי. יש אנשים שיש להם שיער טוב, ויש אנשים שיש להם כובעים טובים, ולצערי אני שייך לקטגוריה השנייה. איכשהו גם התערבתי בעיצוב של רוב הכובעים שלי. חברת אלֵסי ייצרה את הכובע Cappelo שעיצבתי, ועדיין אפשר למצוא אותו באתר המכירות eBay".

"בעיצוב יפני יש גם מהמזרח וגם מהמערב. כולם אוהבים את היפנים, ויש שם כמה גאונים כמו איסי מיאקי ויאמאמוטו. אבל האמת היא שמעצבים טובים יש בכל מקום: בלונדון, בפריז ובחדרה".

"לבנות מוזיאון לעיצוב בחולון".