אוכלות, מתפללות, אוהבות: שלושה סיפורי מסע ישראליים

אליזבת גילברט, עיתונאית ומחברת רב־המכר "לאכול, להתפלל, לאהוב'', היא לא טיפוס קונבנציונלי. בניגוד לכל הציפיות החליטה גילברט לפרק מערכת נישואים, לוותר על נוחות בורגנית אמריקאית ולמרוד במסלול המוכר עם עגלת התינוק בסופו. ברגע קצר על רצפת חדר האמבטיה, לאחר שהבינה שנישואיה נחלו כישלון, קיבלו חייה תפנית קיצונית. בתום מסכת גירושים מכוערים וקשים החליטה לצאת למסע של חיפוש עצמי ארוך באיטליה (כדי לאכול), הודו (כדי להתפלל) ובאלי (שם מצאה אהבה).

על הדרך, גילברט כתבה על זה ספר. הרומן האוטוביוגרפי שמגולל את החוויה הרוחנית שעברה, "לאכול, להתפלל, לאהוב", הוכתר ל"מגה רב־מכר" לאחר שמכר בתוך 57 שבועות יותר מ־5 מיליון עותקים (באנגלית בלבד). עד היום, ארבע שנים מאז שיצא, הוא עוד לא ירד מטבלת רבי־המכר של "הטיימס" הלונדוני; "הניו יורק טיימס" הגדיר אותו "צירוף כובש של אינטליגנציה ופיקחות, הכרוכים בבלבול וסיפורים בלתי גמורים - בדיוק כמו בחיים האמיתיים".

עד מהרה נהפך הספר גם לתופעה תרבותית. גילברט הצליחה לשבות את לבן של נשים לא רק בחנויות, אלא גם בדיון התקשורתי הבלתי פוסק שהתפתח סביב הרעיונות שהציגה. אופרה ווינפרי, הכוהנת הגדולה של דעת הקהל האמריקאית, הקדישה לספר שתי תוכניות אוהדות; מנגד פורסמו עשרות ביקורות ומאמרי דעה שטענו כי מדובר במסע מזויף, פרוע מדי ולא ריאלי כלכלית. גילברט מצדה לא קפאה על השמרים, ושנה וחצי מאוחר יותר פרסמה ספר נוסף שכותרתו "להתחתן", ובו יצאה להתפייס עם מוסד הנישואים - מהלך שספג אש ביקורתית עזה.

ג'וליה רוברטס בגרסה הקולנועית של "לאכול, להתפלל, לאהוב"

לפני כשבועיים יצאה לאקרנים בארצות הברית הגרסה הקולנועית של "לאכול, להתפלל, לאהוב" בכיכובה של ג'וליה רוברטס. הליהוק של רוברטס לתפקיד הראשי מעיד על הציפיות הגבוהות שתלו בו מפיקיו, ואכן הוא הצליח להביא את הצופים לקולנוע (הסרט הכניס 23 מיליון דולר בסוף השבוע הראשון), למרות הביקורות.

כך או כך, גילברט אינה האשה היחידה שהחליטה ברגע אחד לצאת למסע ולשנות את חייה. הגרסה המקומית ל"לאכול, להתפלל, לאהוב" עוברת דרך סיפוריהן של שלוש נשים ישראליות, שעזבו גם הן את החיים הנוחים לטובת מסע של חיפוש עצמי. סיפוריהן האישיים אמנם נטולי זוהר הוליוודי ולא תועדו באף ספר - אבל דווקא בפשטות שלהם טמון הכל.

"במקום חלום הילדות שלי להציל חיות, התחלתי לבשל אותן"

תמר כהן צדק רצתה להיות וטרינרית, אבל מפגש עם המטבח האיטלקי העיר אצלה את התשוקה לבישול

מאז שהיתה צעירה תכננה תמר כהן־צדק להיות וטרינרית, אבל מסע תמים לאיטליה טרף את הקלפים: היום, במקום להציל חיות, כהן־צדק מבשלת אותן - ולא סתם בבית, כתחביב, אלא במסעדות יוקרה באיטליה, ובשנתיים האחרונות במסעדת קוצ'ינה תמר שפתחה בתל אביב.

"השפה האיטלקית עשתה לי את זה מאז ומתמיד", היא מספרת. "כבר כילדה, כשהגענו לבית הקיט של סבא וסבתא באיטליה, תמיד רציתי ללמוד את השפה". היא נסעה ללמוד איטלקית בפירנצה, ואז נרשמה ללימודי וטרינריה - אבל המראות והנופים המקומיים החלו לעורר בה תאוות מודחקות. "קשה מאוד להתעלם מכל מה שקשור באוכל באיטליה: הריחות מהמאפיות ברחוב, הקפה המשובח, הירקות המדהימים בסופר, הבשר, הגבינות והיין. המפגשים עם האוכל והאהבה אליו הלכו וגדלו. בחגים כל החברים הישראלים והאיטלקים שלמדו איתי בכיתה הגיעו לארוחות חגיגיות אצלי בבית. עם הזמן התחלתי להרגיש שיש עוד משהו שאני אוהבת, וכנראה טובה בו, כי הארוחות אצלי תמיד הוכתרו כהצלחה".

תמר כהן-צדק. "בדה אמריגו התאהבתי במטבח האיטלקי" צילום: רמי זרנגר

בהדרגה נהפכו הדחפים הקולינריים לרעיונות מעשיים. "בהתחלה לא חשבתי על זה כעל כיוון מקצועי, אבל לאט לאט המחשבות חלחלו", אומרת כהן־צדק. "זה לא קרה ב'בום'; זה היה תהליך. אחרי שנה של לימודים הבנתי שעם כל האהבה לחיות, וטרינרית אני לא אהיה. פתאום הבנתי כמה קשה ללמוד אנטומיה ופיזיולוגיה באיטלקית, והחלטתי להמשיך לאהוב חיות, רק לגדל אותן באופן פרטי. אחרי התלבטות של כמה חודשים החלטתי להפסיק להיאבק".

ההחלטה לוותר על הלימודים החזירה מחדש את האהבה לאוכל. כהן־צדק נרשמה לבית ספר למלונאות במגמת בישול. "המורה שלימד אותי בקורס יין שלקחתי באופן פרטי נתן לי עצה חשובה: 'אם את רוצה להתקדם, תפסיקי ללמוד ותתחילי לעבוד'. וכך עשיתי. ניגשתי למסעדה עם כוכב מישלן אחד, ובתור התחלה, כדי ללמוד את המקצוע, עבדתי חודשיים בחינם. אחר כך התחילו לשלם לי. משם התחיל סיבוב קולינרי בכמה מסעדות יוקרה ברחבי איטליה, עד שהחלטתי לחזור לארץ. וככה, מחלום ילדות של להציל חיות, התחלתי לבשל אותן".

כהן־צדק לא שוכחת איפה היתה ההתאהבות האמיתית הראשונה בבישול: מסעדת דה אמריגו  שבמחוז אמיליה רומאנה, לבה הקולינרי של איטליה. "במסעדה המיוחדת הזו נתקלתי בטעמים שאין בארץ. בשר הציד המשובח ועשרות סוגי הפטריות - פורצ'יני, טרטופו, טרומבטה דמורה - היו חוויה מטלטלת. זו מסעדה שכל תושבי הכפר מעורבים בה: מי שיוצא לטיול אופניים בגבעות קוטף במיוחד פטריות כדי להביא לאלברטו, הבעלים, שיהיה עם מה לבשל. אותו דבר עם מי שיוצא לציד. היינו מקבלים במסעדה ברווזים, ארנבות בר אפורות וצבאים. בכפר הזה התאהבתי לחלוטין בבישול ובמטבח האיטלקי".

"במסעדה המיוחדת הזו נתקלתי בטעמים שאין בארץ"

ב־2002 התקבלה החלטה לחזור לארץ. "היו הרבה סיבות לחזור: הגעגועים הציקו, התחילו בעיות טכניות של אישורי עבודה כי לא היה לי דרכון אירופי, ובכלל, בארץ חיכה לי בן זוג". עם בן זוגה דאז, וינס מוסטר, הקימה את "וינס ותמר" - עסק של קייטרינג לחתונות, שלאחר שנתיים נהפך למסעדת יוקרה בניהולם של השניים. המסעדה פעלה במשך ארבע שנים, שבמהלכן נפרדו השניים, והם החליטו לפרק את העסק. לפני שנתיים פתחה כהן־צדק את מסעדת קוצ'ינה תמר בתל אביב.

האם העיסוק באוכל הוא ייעודה בחיים? כהן־צדק לא בטוחה. "עד היום אני לא באמת יודעת מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה. יכול להיות שאני עדיין במסע. אני אוהבת את העיסוק הזה, אבל אולי בעתיד אגלה דברים אחרים שיעניינו אותי. אני עוד לא בן אדם מוגמר".

"בישראל הזמן שלך מלא באנשים. באלסקה הוא מלא בטבע"

 איריס לוי היתה אבן מתגלגלת, עד שהשקט של אלסקה עצר אותה ומילא אותה

בעיצומו של הניסיון המשפחתי "להכניס אותה לתלם", איריס לוי הרגישה שהיא חייבת לברוח. "בשנות השמונים ההורים שלי הפעילו הרבה מאמצים להכניס אותי לעסק התכשיטים המשפחתי. אף שאני אדם יצירתי שעוסק באמנות, והתכשיטנות לא היתה תחום שזר לי, הרגשתי שהחיים שלי מזמינים מסע אחר". עד היום, מעידה לוי, היא לא מחפשת תלם לצעוד בו.

העובדה שלא הביאה ילדים ולא נענתה אוטומטית לצו החברתי היא חלק מזה. "אין לי ילדים, ככה זה התגלגל. אני מאמינה במשפחה, ואם היתה לי זוגיות טובה הייתי עושה ילדים, אבל לא רציתי לעשות את זה בכל מחיר. סירבתי להביא ילד לעולם רק כדי להוכיח לעצמי שאני אשה. את זה אני יודעת כבר בעצמי".

הצורך לצאת למסע לחיפוש עצמי בער אצל לוי בתקופה מאוד לא אידאלית. "כמעט כל דבר בחיים אני עושה הפוך מאחרים. אם אדם נורמלי נוסע לאירופה באביב, אני נסעתי לפריז במרץ, כשהכל אפור וגשום". אחרי 11 חודשים של שיטוטים באירופה היא התחילה ללמוד אמנות בלונדון, אבל שם קיבל המסע כיוון שונה לחלוטין. "כתבתי תזה בנושא מסיכות, ורציתי לעשות מחקר אנתרופולוגי על אמנות הילידים באלסקה. החלטתי לקחת את הרגליים ולטוס לשם".

איריס לוי באלסקה. "בישראל הזמן שלך מלא באנשים. באלסקה הוא מלא בטבע"

לוי נחתה באנקורג', העיר הגדולה באלסקה, ב־1985. מהר מאוד התאהבה בגיאולוג מניו ג'רזי, וכעבור שנה נישאה לו. במהרה היא החלה להסתגל לחיים באלסקה, העטופה במרחבי טבע ענקיים. "הייתי בחורה תל־אביבית שרגילה שהכל זמין - קולנוע, בתי קפה, מיליון וחצי חברים. פתאום הגעתי למקום שבו הצד החברתי הוא לא העיקר. באלסקה ההתעסקות היא במהות, בדברים הכי בסיסיים של הקיום. החיים שם מחייבים אותך לחשוב יצירתי, לתכנן מראש, לבנות יש מאין".

לוי ובעלה החלו לבנות לעצמם בקתה במרכז המדינה, אזור מבודד ומלא ביערות. "הלכתי על הניסיון הזה 'על עיוור', כחוויה. במהלך בניית הבקתה חפרנו בורות באדמה, תקענו מוטות ועבדנו בשיטת הבנייה המיוחדת של המקום, כי קרח תת־קרקעי שמופשר יכול להפוך בקלות לבולען. בכל הפשרה של הקרח האדמה זזה, ולכן הבקתה בנויה על פלטפורמה מיוחדת, שבה הרצפה ניתנת להזזה במקרה הצורך".

למרות תנאי המחיה הקשים מצאה לוי את עצמה מתמכרת לחיים בטבע. "כשאנשים מגיעים מדי פעם, והשכנים הקרובים נמצאים במרחק 8 ק"מ, אתה לומד לתקשר עם העולם דרך מכשיר קשר. אין לך זמן להשתעמם, כי צריך להתקיים. פעם בחודש יוצאים לעיר לקנות אוכל, ומתכננים את השימוש במוצרים לפי זמן ההתכלות שלהם, כדי לא להיתקע. בקיץ שוטפים את הכלים במעיין קרוב לבקתה, אבל בחורף, כשהכל קפוא, צריך לנסוע במזחלת שלג קטנה לנהר, מרחק של 2 ק"מ".

לאחר ארבע שנים הסתיים סיפור האהבה, ולוי התגרשה מבעלה. היא בחרה להישאר באלסקה, הפעם בעיר פיירבנקס. "יש במדינה הזאת קסם, עוצמה וחופש שאין במקום אחר. אתה גר באמצע יער, בבקתה שבנית בעצמך. אתה יושב לאכול ארוחת בוקר ורואה אייל אוכל מהגינה שלך, או שועל וקיפוד חולפים. הטבע הוא המלך, אתה רק אורח. בקיץ חם, והצבעים השולטים הם ורוד, כתום וירוק יפהפה. בחורף הצבעים משתנים; השלג הוא לא לבן, כפי שנהוג לחשוב, אלא כחלחל".

הסוד של החיים באלסקה, היא מעידה, הוא השקט. "בישראל רוב הזמן שלך מתמלא באנשים. באלסקה הוא מתמלא בטבע. אתה לא יכול להילחם בזה. צריך לזרום עם המקום, לתת לרעש של השקט למלא אותך. כל האנשים שם אוהבי טבע, מיוחדים ויצירתיים. רובם מוזיקאים, ציירים, אמנים פלסטיים, ולצדם חיים גם כמה מטורפים שלא מסתדרים חברתית בשום מקום אחר. הרגשתי כמו בקיבוץ".

איריס לוי על היאכטה

לפני עשר שנים חזרה לוי לארץ. את ההתמודדות היומיומית באלסקה היא המירה בשיט אתגרי, כשנהפכה לחברה בצוות היאכטה "אלן 1". הצוות, שמורכב מנשים בלבד, רשם בשנים האחרונות הישגים רבים במסגרת תחרויות ברחבי העולם. לוי מאמינה שהחיים באלסקה משתלבים מאוד עם החיבור לשיט האתגרי. "אני אוהבת להיות בים בדיוק מאותה סיבה שאני אוהבת להיות באלסקה: האנרגיות. רק במקומות האלה הכוס הריקה שלי יכולה להתמלא".

אף שהיא חיה כאן כבר עשר שנים, מבחינתה המסע לאלסקה עוד לא הסתיים. "החיים שלי דרשו מסע. כל מקום שהגעתי אליו עד היום גלגל אותי למקום הבא. אני עדיין לא בטוחה שסיימתי עם אלסקה; עדיין יש לי שם בית. יש אנשים שרואים בנסיעות שלי לאלסקה בריחה, אבל לי ברור שאני פשוט נוסעת לייצר לעצמי שקט".

"באפריקה הרגשתי כמו בתוך חלום, וגם האהבה בינינו נהפכה לכזאת"

לילך לוי נסעה לנמיביה כדי להתרפא. היא מצאה שם אהבה שממשיכה להתממש בגבעות של צפון הנגב

כשהבינה שהיא לא יכולה לשאת יותר את מסלול החיים של רקדנית מקצועית, שקעה לילך לוי בדיכאון עמוק. היה זה לפני 20 שנה, בשנות ה־20 המוקדמות לחייה, שבהן כל עולמה נסב סביב להקת בת דור. "הייתי מאוד אומללה", היא אומרת היום. "עולם הריקוד הקלאסי והמודרני מעמיד דרישות קשוחות, אינטנסיביות. אלה חיים מזוכיסטיים לגמרי. אתה נדרש להציג יכולות פיזיות גבוהות מאוד, שגורמות לך להרגיש שאתה לא מושלם; אתה מבלה שעות מדי יום מול המראה; בהופעות מסריטים אותך רוקד, כדי לעבור איתך אחר כך על הצילום ולהראות לך איפה לא היית בסדר. הרגשתי שאני חיה תחת טרור. כל ערבסק, כל פירואט - כל הזמן אתה תחת עיניים בוחנות, ולחיות כל היום תחת ביקורת זה משהו מאוד קשה, במיוחד אם אתה פרפקציוניסט".

בשיא הקריירה החליטה לוי להפסיק לרקוד, ואחרי כמה עבודות מזדמנות, נרשמה ללימודי ביולוגיה באוניברסיטת בן־גוריון. אחרי שנה היא עלתה על מטוס ונסעה לאפריקה. "אצל רקדנים יש הדחקה של תחושות בסיסיות כמו רעב, חום וקור, ובטח של מצבים של דיכאון. כשאתה חי ככה אתה מאבד גם תחושות כמו אושר, שמחה, שביעות רצון. בתקופה הזאת הבנתי שאם משהו יכול להוציא אותי מהדיכאון ולהחזיר אותי לתחושות הבסיסיות ביותר, הוא נמצא בפשטות של אפריקה".

לילך לוי. "אין כמו לשכב באוהל, לעשות אהבה ולשמוע קולות של טבע" צילום: אוראל כהן

באחת הגיחות ליבשת השחורה היא גם מצאה אהבה. "רציתי לנסוע לנמיביה, לראות פילים שנודדים במדבריות בחיפוש אחר מים. שמעתי שדנדן בולוטין יוצא לנמיביה בראש משלחת של מתנדבים, בין היתר כדי לחקור את שבטי הבושמנים וההימבה. החלטתי ללכת על זה".

במשאית משופצת שאספה את חברי המשלחת משדה התעופה ביוהנסבורג פגשה לוי, אז בת 26, את דנדן לראשונה. "בהתחלה חשבנו שזה יהיה רק עוד סטוץ שכזה, אבל זה התפתח לאהבה של החיים. זה עניין של אינסטינקטים, של ריחות, זה היה גדול מאיתנו.

"באפריקה הרגשתי כמו בתוך חלום, ודי מהר גם האהבה בינינו נהפכה לכזאת. אין כמו לשכב באוהל, לעשות אהבה ולשמוע קולות של טבע ולא טרטור של אוטובוס מתחת לחלון. שם היינו מנותקים מהכל. נוף ההרים והמדבריות של אפריקה עוצר נשימה. השילוב של האבק שבאוויר ושקיעות השמש הופך את השעות של סוף היום למחזה שאי אפשר לתאר. קרני השמש נשברות ויוצרות צבעים כתומים ואדומים. האבק מתפקד כפילטר טבעי שחוסם את הסִנוור של השמש, והופך כל שקיעה לחד־פעמית. היינו עוצרים במקום מסוים, פותחים יין, צופים באיזה היפופוטם שמפהק, איזו ג'ירפה שעסוקה באוכל, שקנאים שעפים לעבר האופק. חוויה".

כשחזרו לישראל גילו השניים כי גם בארץ הם מסתדרים טוב, מגשימים חלומות ועובדים קשה. "יש לי בן זוג שבכל יום אני יכולה פשוט לקום וללכת לטייל איתו, וגם דנדן מצדו מצא בת זוג שרוצה ודורשת ללכת איתו לטיולים".

את הימים מבלה לילך בחברת דנדן וארבעת ילדיהם בחוות בודדים בצפון הנגב (www.dandanbolotin.co.il), ליד אופקים, שם הקימו בני הזוג מקלט לחיות בר. מדי בוקר היא מאכילה במקלט צבאים, איילים, שועלים, קרקלים, למורים ואפרוחים. "אני חיה את הטבע, סוג של אפריקה. גם פה יש לנו שקיעות מדהימות, וכשיש לנו רגע של פנאי אנחנו יושבים יחד על בקבוק יין".

לילך לוי ודנדן בולוטין. "באפריקה היינו מנותקים מהכל"

עד כמה המסע לאפריקה היה קריטי? לוי מודה כי אפריקה העניקה לה בעיקר שלווה נפשית. "הייתי צריכה את המסע הזה כדי לדעת מי אני כבן אדם - לא ברמה הרוחנית אלא פשוט ברמה הביולוגית. הצפייה בבעלי החיים באפריקה סיפקה תשובות לכל השאלות שהיו לי: איך לחיות, איך לגדל ילדים. זה היה מסע רוחני, אבל בסוף היום אני לא מחפשת תשובות בעולמות אחרים. גם לכל הדברים הרוחניים בעולם יש קודים עצביים, חומרים שמשתחררים במוח. הדברים לא מגיעים מהחלל החיצון".

לוי מודה שהתרופה שעזרה לה לא בהכרח מתאימה לכולם. "במבט לאחור, הדיכאון שתקף אותי היה ביולוגי. לא כל מי שנתקף בדיכאון צריך לנסוע לאפריקה. מה שכן, אותי זה הצליח לרפא".