"אני מאמץ צילומים יתומים ונותן להם משפחה"
בסדרת העבודות החדשה שלו, שכולה עיבוד של צילומי חובבים, בודק אורי גרשוני מה מקומה של המציאות בעולם מלא דימויים ומה מקומם של צלמים בעולם שבו כל אחד הוא עדשה. המסע הזה מספק לו גם הזדמנות לחקור את הסודות של ילדותו ואת יחסיו עם אביו, הצייר משה גרשוני
מי שזוכר את סדרת העבודות שהציג אורי גרשוני לפני כמה חודשים בתערוכה "סלון" בהלנה רובינשטיין — פורטרטים של גברים, חלקם בעירום ישיר, שמבקרים במועדוני סאדו־מאזו — לבטח יופתע מהסדרה החדשה שעליה הוא עובד בשנה האחרונה: במקום הצילום האינטימי, הישיר, גרשוני בחר לעבד צילומי חובבים שמצא באינטרנט, תצלומי נוף של זריחות ושקיעות, שהוא מעבד על גבול הקיטש.
אורי גרשוני צילום: יונתן בלום
"יש אינפלציה בייצוג חזותי: אין פיסת עולם שלא צולמה ותווכה דרך מצלמה", מסביר גרשוני את המהלך הזה. "העולם רווי בדימויים. כולם צלמים, הכל מיוצג. כל דימוי חדש שאתה מייצר מרגיש כמו דז'ה וו, כמו הרהור, כמו צל של משהו שכבר קדם לו. יש תחושה שאי אפשר לחדש יותר, ולי אין יותר צורך להמציא את החדש.
"זה נכון שבחרתי במדיום שכולו מחויב למציאות ולא יכול להתקיים בלעדיה. כשצילמתי אנשים זה חייב אותי לפגוש אותם, להביט להם בעיניים. אבל היום אני חושב על עולם של דימויים שבו המפגש עם המוחשי, החושי והממשי הולך ומתמעט ומצטמצם. עולם של תחליפים שהמרחק מובנה בתוכו. אנחנו בתכתובות נטולות טון דיבור, נעדרות מבט, נעדרות נגיעה.
"אנחנו נמצאים היום בסוג של געגוע לדבר הראשוני, הפרימיטיבי. הקידמה הטכנולוגית מקדימה את האבולוציה האנושית שלנו: מצד אחד אנחנו מתנהלים במרחב טכנולוגי מעוקר, ומצד שני הנפש רוצה לחזור לנגיעה, למבט, לגוף. באמנות הביטוי של זה הוא לחזור למדיומים מסורתיים, כמו הדפס רשת או ציור ריאליסטי. בסדרת הצילומים החדשה שלי זה בא לידי ביטוי בנוף הפסטורלי שאני מייצר מדימויים שאני מוצא באינטרנט".
"תחושה של להפיח חיים במת"
בסדרה החדשה, כאמור, גרשוני לא מחזיק מצלמה. הוא משוטט ברחבי האינטרנט ומלקט תצלומי שקיעות, ובעיקר תצלומים השייכים לאופנה מוזרה במקצת: אנשים שבעזרת תעתועי פרספקטיבה יוצרים אשליה כאילו הם מחזיקים בידיהם את השמש. גרשוני מבצע על הצילומים האלה מניפולציה טכנולוגית פשוטה, והופך אותם מפוזיטיב לנגטיב; בכך הוא משנה את מראם של החומרים ובעצם הופך אותם ליצירה שלו. באורח דומה פועלים היום צלמים רבים — מתומאס רוף הגרמני, שהציג תצלומים מוגדלים של אסון התאומים שפרסמו צלמים חובבים באינטרנט, ועד לאורית רף המקומית, שהציגה לאחרונה תערוכה המורכבת כולה מתצלומי יחצנות שהורידה מהאתר של רשת המלונות שנגרילה.
הבחירה בצילומים של אחרים משדרת גם אמירה על המשמעויות המשתנות של הזיקה בין היוצר והיצירה, ושל זכויות היוצרים.
מלקט שקיעות. סדרת תצלומי נוף של זריחות ושקיעות שגרשוני מצא באינטרנט ואז עיבד צילום: אורי גרשוני
"בעידן שבו המידע מועבר ללא חומר, ללא מקור, סוגיית זכויות היוצרים היא רלבנטית מתמיד. אבל אני לא מתעניין בהיבט החוקי, אלא בעצם ההפרה, השאילה והניכוס. הגניבה היא פעולה שמעניין אותי להתחכך בה. ההיטפלות למקור זר וחיצוני — חומר אנונימי, ללא זהות מחבר, אבל עם עבר וביוגרפיה".
בעצם, גרשוני מרגיש שהוא עושה חסד עם אותם צילומים אנונימיים שמצא באינטרנט, "דימויים יתומים כאלה, חסרי אבא ואמא", כהגדרתו. "אני מנכס אותם לעצמי, אבל בעיניי זו גם קצת פעולה של אימוץ: אני מאמץ אותם, אני גואל אותם מתוך בית היתומים של מרחבי הרשת לתוך איזו משפחה ביולוגית. זו אותה תחושה של להפיח חיים במשהו מת — מין מעשה פינוקיו שכזה".
"הצילום ורוחות הרפאים שלו השתלבו זה בזה"
הפחת חיים במה שהיה ואיננו מתרחשת בסדרה נוספת שעליה הוא עובד, שבה הוא דווקא חוזר לצילום הישיר, התיעודי, נוסח ראשית הצילום במאה ה־19, ולאחד מממציאיו, וויליאם הנרי פוקס טלבוט. טלבוט היה מדען, בוטנאי, מתמטיקאי, מו"ל וצלם אנגלי, שזכור בעיקר כממציא שיטת ההדפסה מנגטיב, שהחזיקה עד למהפכה הדיגיטלית.
את הסדרה הזו צילם גרשוני לפני כמה חודשים במסע שערך לביתו של טלבוט בעיירה האנגלית לאקוק. "הסתובבתי בכפר ובבית שלו, שהפך למוזיאון, וצילמתי מחדש את אותו חלון מסורג שטלבוט צילם ונחשב לנגטיב הראשון בהיסטוריה", הוא אומר. "מצד אחד הרגשתי את עקבות החצובה שלו על השטיח, ומהצד השני את רוחות הרפאים של ההיסטוריה של הצילום. הדימוי והממשי השתלבו זה בזה".
מבט משוחזר. גרשוני ערך מסע לביתו של ממציא הנגטיב בעיירה האנגלית לאקוק וצילם מחדש את החלון המסורג שנחשב לנגטיב הראשון בהיסטוריה. הצילום המקורי של טלבוט מ־1835 צילום: אורי גרשוני
גרשוני מכיר היטב את השילוב הזה מילדותו. בבית שבו גדל יצירות אמנות שימשו תחליף לעולם הממשי: אביו הוא משה גרשוני, מבכירי ציירי ישראל, ואמו היא האמנית והצורפת ביאנקה אשל־גרשוני, שזכתה לא מזמן בפרס משרד התרבות על מפעל חיים. "אני חושב שעוד כילד גדלתי במין תעתוע כזה, או אי־הבנה של מה בעצם יותר ממשי — העולם או הדימוי של העולם", הוא אומר. "היצירה היתה תחליף למגע, היה בה הרבה יותר חוזק ורגש. שם הוא יצא כסוג של צעקה, מבע מאוד חשוף ודרמטי, שלא היה קיים בחיי היומיום, בממשות. אצל שניהם כל הסודות, הדברים שלא יכולים לומר אותם, יצאו ביצירה עוד לפני שנאמרו גלויות ומפורשות בחיים".
"אני מחפש את אבא שלי דרך אבות מאמצים"
הסודות שגרשוני מדבר עליהם הפכו לנחלת הכלל: גרשוני האב עזב את הבית בתחילת שנות השמונים בעקבות בחירתו לחיות כהומו. את המפנה הזה הוא ביטא ביצירתו בישירות ובאומץ לב (כפי שבנו אורי עשה שנים אחר כך בתצלומי הגברים). אשל־גרשוני הגיבה לנטישה הזו בתערוכה אקספרסיבית, זועקת וכואבת, שהוצגה באמצע שנות השמונים במוזיאון תל אביב.
אורי גרשוני, כמו אחיו ארם (אחד הציירים הריאליסטיים המוכשרים בארץ), התרחק מהעשייה של ההורים דרך בחירה במדיום שונה, הצילום — אך דרכו הוא ממשיך לנהל דיאלוג עם שניהם. המסע בעקבות טלבוט הוא חלק ממסע ממושך, שבו הוא "מחפש את הקיום והנוכחות של האבא הביולוגי בחיים שלי, דרך החיפוש אחר אבות מאמצים חלופיים".
תעתועי פרספקטיבה. סדרה המבוססת על תצלומי חובבים היוצרים אשליה כאילו הצלם מחזיק בידו את השמש צילום: אורי גרשוני
זה החל כבר בעבודת הגמר שלו בבצלאל, אז הציג צילום של אדוארד ווסטון מ־1926, שנקרא "טורסו של ניל", ובו מצולם בנו הצעיר של הצלם בעירום. גרשוני הפך את התצלום לצבעוני, צייר עליו כתמים שנִדמו למחלת עור, צילם מחדש והגדיל. "השתמשתי במדיום של אבא שלי והפעלתי אותו על גבי משטח הצילום, באופן שבו הציור מקלקל והופך למחלה ולמטאפורה של מחלה".
אין דרך לפתור את הבעיה עם האב הביולוגי, במקום החיפושים העקרים אחר אבות מאמצים?
"זה דבר שלא יכול להיפתר לעולם. ביחסים עם אבא יש תנועה מאוד חזקה של תיקון והשלמה. אבל אני חושב שהעבר שלך, הילדות שלך והביוגרפיה שלך הם חלק מההווה שלך לנצח. כל תנועה של השלמה, תיקון, חיפוי היא לא הסתרה של השכבות התחתונות האלה. זו ארכיאולוגיה. זה קצת כמו הנסיכה על העדשה: גם אם תשים מיליון מזרנים, אתה תרגיש לעד את העדשה הקטנה הזו שנמצאת שם למטה ולא נותנת לך מנוחה. הרבה פעמים, בתור אמן, אתה מתחכך בדיוק בעדשה הזו, שהיא הרת גורל, חיים ומוות".
