"כשלוקחים את הגוף לקצה, קשה לזהות את הקצה הזה"

"בארץ יש כ־3,000 רצי מרתון, שחלקם משתתפים שנה אחרי שנה באותן תחרויות", אומר רן שילון (47), מבכירי המאמנים בארץ לריצות ארוכות, שהשתתף בעצמו במירוצי אולטרה־מרתון רבים. "בשלב מסוים חלקם רוצים לראות איך זה בחו"ל, אבל מתישהו גם זה נגמר והם מתחילים לחפש את הדבר הבא - והדבר

איך מתאמנים לאולטרה־מרתון?

"היסוד הוא חיזוק השרירים הגדולים ושרירי היציבה, כדי להיות מספיק חזקים פיזית לעמוד באימונים, ופיתוח טכניקת ריצה יעילה שחוסכת באנרגיה. מעבר לכך עובדים על דברים ספציפיים למירוץ עצמו: מירוץ המון בלאן, למשל, מתנהל ברובו בגבהים, ובקטעים רבים עוברים להליכה ונדרשת יכולת לטפס בעזרת מקלות הליכה; עבודה על שרירי נשימה להעברת חמצן בגובה ועוד. הספרטה־טלון, לעומת זאת, הוא מירוץ מהיר מאוד - מי שלא מסיים את 80 הק"מ הראשונים בעשר שעות יוצא מהתחרות. אז צריך לעבוד, בין היתר, על ריצה מהירה שלא מבזבזת אנרגיה".

ממה צריך להיזהר במיוחד?

"אנחנו לוקחים את הגוף לקצה גבול היכולת שלו, ובמקרה של פציעה או בעיה תפקודית לא תמיד מסוגלים לקבל החלטה מושכלת בזמן אמת. הרץ חייב להחליט בעצמו אם להמשיך או להתפנות, וזו פונקציה של ניסיון ותחושה אישית. הבעיה היא שיש הרבה רצים שלא יודעים מה הם לא יודעים על עצמם, וזה מסוכן. היו מקרים שבהם אנשים גרמו לעצמם נזקים גדולים. פציעות זה נזק קטן - אני מדבר על נזקים לכליות, לטחול, לכבד, ואפילו קריסת מערכות. נזק לא הפיך".