גל וינשטיין: האיש ששואל איך

עבודותיו של גל וינשטיין מעמידות את הצופה בפני דילמה: הפיתוי לגעת בעבודה הוא רב, אך החשש מהשומרת במוזיאון רב יותר. אלה עבודות שדורשות נגיעה - אולי בגלל הצורך לשוב ולברר את מהות החומר המוצג, שתמיד מדמה ביצירתו חומר אחר. למשל, האדמה הסדוקה שכיסתה את קומת הכניסה בתערוכה "עמק החולה" בהלנה רובינשטיין ב־2005 התגלתה כעשויה מ־MDF. רישומי ענק של נופי האגם הגווע בשחור־לבן, שהוצגו באותה תערוכה, התגלו כעשויים מצמר פלדה - כן, כזה שמשתמשים בו לקרצוף סירים במטבח.

הנוף של עמק יזרעאל, שוינשטיין הציג במוזיאון הרצליה ב־2002, התברר כעשוי מפיסות של שטיחים מקיר לקיר.

לפני חודשיים הציג וינשטיין בביאנלה בוונציה רישום של פטרה, שעשוי מצמר פלדה שהחליד. לידו הוצג שטיח רצפה שנראה כתצלום אוויר של נהלל, מכוסה בענני גשם, העשוי מחלקי שטיח, צמר גפן ופרספקס. המיצב, שמחירו כ־25 אלף דולר, התפרס על רצפת עץ באחד החדרים בבניין העתיק, לידו אח, ולרגע הוא הופך לפסיפס צבעוני, מנותק מההקשר המקומי המזוהה כל כך.

גל וינשטיין צילום: יונתן בלום

"לטעמי, חלק מההצלחה של העבודה הוא ביכולת שלה לעורר את השאלה 'איך זה קיים וממה זה עשוי', וזה בדרך כלל מה שהצופים שואלים", אומר וינשטיין. "מבחינתי זו המהות של חשיבה ביקורתית. כי בעצם חשיבה ביקורתית זה לא אם משהו טוב או רע, אלא להבין קודם כל ממה זה מורכב. בסך הכל אני משתמש בעבודה בחומרים מאוד פשוטים. אלה מין חומרי בסיס, חומרים סתמיים, זולים, נטולי כריזמה".

את חומרי הגלם לעבודה הוא רוכש בדרך כלל בחנויות בדרום תל אביב, ולא תמיד בעלי החנויות מבינים אותו. בשיחת הטלפון במהלך הביקור הוא מנסה להסביר למוכר שטיחים איזה סוג של לבד הוא מחפש. "לפעמים הם רואים בך נודניק ולא מבינים מה אתה רוצה", הוא אומר. "בהתחלה, כשאני מברר על סוגים רבים של שטיחים, הם חושבים שמדובר בלקוח בעל פוטנציאל. אבל כשאני מתחיל לדבר איתם על גוונים מסוימים וחתיכות קטנות, אני מהר מאוד הופך מהבטחה למטרד".

"הדימוי הוא פוליטי, אבל הצופה מתמקד דווקא באספקט החושני"

וינשטיין (40) סיים את לימודיו בבצלאל ב־1998. שנה אחר כך כבר משך את תשומת הלב בזכות התערוכה המרשימה "גג" שהציג בגלריה הקיבוץ בתל אביב. בגלריה, הממוקמת מתחת לאדמה, הוא הקים גג רעפים אדום עשוי מרצפות אקרשטיין. בכך יצר היפוך מרתק בין החלום הישראלי לגג רעפים אדום בפרבר פסטורלי לבין התחושה החנוקה שנוצרה בגלריה, המזכירה מקלט. ב־2001 הוצג המיצב בביאנלה לאמנות בסאו פאולו. שם הוצב הגג מעל פני האדמה - חלקו בתוך חלל התצוגה וחלקו כבר גולש אל מחוצה לו - וקיבל פרשנות פוליטית של התנחלות.

עבודה של וינשטיין: צמיג בוער

מאז הציג וינשטיין תערוכות יחיד - אחת הבולטות שבהן היא "עמק החולה", שהתפרסה על פני חללי הלנה רובינשטיין - ועשרות תערוכות קבוצתיות. בשנים האחרונות הוא מרבה להציג בחו"ל, בעיקר באירופה. החודש מוצגות שתי תערוכות שלו במקביל - בקונסטהאוס בבזל ובביאנלה לאמנות בברזיל.

הוא זכה בפרס ישראכרט ומוזיאון תל אביב לאמנות ב־2004, בפרס קולינר ובפרס משרד המדע ב־2006, והיה מזוכי הקרן למצוינות בתרבות - קרן פרטית לתמיכה, טיפוח וליווי של אמנים ישראלים מצטיינים.

וינשטיין מרבה לעסוק בדימויים מוכרים מהתרבות המקומית. אפשר לומר שאלו דימויים שנמצאים בארכיון הוויזואלי של כולנו, שמתקשרים עם הציונות והישראליות של פעם: עמק יזרעאל, נהלל, החולה, ואפילו הערגה לכבוש את פטרה. במבטו ישנה הכרה שמה שהיה כבר איננו, אבל זה לא מבט ביקורתי ושופט, אלא כזה עם חמלה ונוסטלגיה.

עמק יזרעאל מרהיב ביופיו גם כשהוא עשוי שטיח שמזכיר לנו חדרים של משרדים ומקומות ציבוריים - ההפך מטבע חי ואורגני. הנופים מכמירי הלב של עמק החולה, שעשויים על פי תצלומיו של פטר מרום מספרו "שירת האגם הגווע", נוצרו מצמר פלדה שעל אף חומריותו הקשה הגסה והפוצעת מצליח לשמר גם את הרומנטיות והעצב שבהם.

נדמה שוינשטיין נמנע מלגעת בפוליטיקה העכשווית, ולכן מפתיע לגלות שלאחרונה הציג בגלריה ריקרדו קרספי במילאנו אובייקט שמדמה צמיגים בוערים (העשויים משעווה, ומהם מיתמרת אש שעשויה מאקרילן). "עניין אותי אם דימוי שכל כך מזוהה עם מחאה פוליטית יכול לעבור למצב של ביטוי חושני ואסתטי", הוא מספר. "במשך תקופה ארוכה לא הצלחתי בזה. לקראת התערוכה במילאנו ראיתי פתאום בעיתון תצלום של צמיג בוער, וזה עורר מחדש את המוטיבציה".

יכול להיות שגם היה קל יותר להכין עבודה פוליטית לחו"ל? שם אוהבים אמנים ישראלים שעוסקים בסכסוך המקומי.

"לא, בדיוק להפך. היה חשוב לי לבדוק אם אני, כאמן ישראלי, יכול לייצר דימוי שנתפס כפוליטי בזמן שהחוויה של הצופה תתמקד דווקא באספקט החושני. וזה מה שקרה: הצופים לא היו עסוקים בשאלה איפה זה מתרחש אלא ממה זה נוצר ואיך".

"זה נראה כמו משהו בין נזילות של ג'קסון פולוק לבין תאי מוח"

האופן שבו וינשטיין פועל בסטודיו נראה כמו שילוב של ילד שיצר לעצמו גן משחקים לבין מדען שעורך ניסויים במעבדה. המשחק והשעשוע, כמו גם החיפוש, הטעייה והחקירה, הם חלק מתהליך העבודה. יותר מכך: נראה שהשלב הזה מעניין אותו אף יותר מהתוצר הסופי. כל זה בולט, למשל, בסדרת הדיוקנאות שהוא הכין לתערוכה בבזל (שראשיתה הוצגה במוזיאון אשדוד).

הדיוקנאות עשויים מצמר פלדה ומבוססים על תצלום דיוקן שלו. ההבדלים בין דיוקן אחד למשנהו נעוצים בתגובה של צמר הפלדה לחומרים שונים שאיתם הוא בא במגע: כך נוצר הדיוקן "מחליד בקולה" (שבו הוא עטור בזקן אדמדם), "מחליד בחומץ תפוחים" (שמייצר מראה של כתמים אדומים חזקים), "מחליד בפרחי באך" (שיחסית לא פוגם במראהו) ו"מחליד ברגיעון" (שמכתים את כל פניו במין נקודות אפורות).

התוצאה לעתים מאיימת ונראית כמו מחלת עור, אך זוהי גם עבודה מחויכת ומלאת אירוניה, שמזכירה בעיקר את הניסויים המראים את ההשפעות המזיקות של מוצרי הצריכה העכשוויים על בריאותנו - למשל כשמניחים שיניים בכוס קולה ומראים איך הן מתפוררות לאטן. הפרויקט התאפשר בזכות עמותת אאוטסט, שתומכת בפרויקטים של אמנות עכשוית.

גם תהליך העבודה לקראת הביאנלה בפורטו אלגרו, ברזיל, מזכיר משחק ילדים או סתם דרך נחמדה להעביר את הזמן. בזמן הביקור וינשטיין יושב וצובע בצבעי עיפרון משטחים שלמים במפה המבוססת על תצלום אוויר של הפאמפאס, אזור שנמצא בין ארגנטינה לברזיל. "פנו אליי מהביאנלה וביקשו שאכין עבודת רצפה שעוסקת במושג 'גבולות'", הוא מספר. "הם הזמינו אותי לבקר במקום, והחלטתי לא לנסוע. חשבתי לעצמי: 'מה לי, כאמן ישראלי, עם טריטוריה בדרום ברזיל?'. היה לי חשוב לעשות את העבודה מנקודת המבט הכי סטרילית ומרוחקת, ובחרתי את נקודת המבט הווירטואלית של Google Earth. בפאמפאס יש הרבה מאוד אזורי מרעה ירוקים, צורות של נחלים ויערות. זה נראה כמו משהו בין נזילות של ג'קסון פולוק לבין תאי מוח".

עבודה של גיל ונשטיין. דיוקן עצמי מצמר פלדה צילום: גל וינשטיין

את התמונה מגוגל הוא הדפיס והגדיל. אחר כך החל למיין את הגוונים הנדרשים לעבודה שגודלה הסופי יהיה 180 מ"ר (9X20 מטרים). עכשיו מתחיל שלב החיפוש אחר הגוונים בחנויות השטיחים: "יש אופנות בצבעים האלה. לפעמים צבע מסוים יוצא מהאופנה וכבר אין אפשרות למצוא אותו. מכיוון שקיבלתי החלטה עקרונית שאני לא צובע אלא נסמך על מה שיש במלאי, זה מייצר לי איזשהו גבול".

בשלב הראשון עדיין לא ברור כמה חלקים יידרשו לעבודה החדשה. "עמק יזרעאל", שהוצגה במוזיאון הרצליה, הורכבה מ־2,500 חלקים. "נהלל", שמוצגת בוונציה, מורכבת מ־450 חלקים. תהליך העבודה כמעט תמיד מציב שאלות חדשות, והפתרונות לעתים לא צפויים. ב"נהלל", למשל, וינשטיין רצה למקם את ענני האקרילן מעל השדות החקלאיים, אך לא רצה לתלות אותם בחוטים שקופים. בסוף החליט להושיב אותם על מקלות מפרספקס שקוף, וכך יצא שהעננים עומדים על הגשם.

"בעצם היה נחמד בעיניי שהענן מגיע עם הגשם", הוא אומר. "יש ב'פו הדוב' קטע שבו פו רוצה לעלות לקחת דבש מהדבורים. הוא מחליט שהוא מתחפש לענן, אבל הדבורים חושדות בו, אז הוא מבקש מכריסטופר רובין שיעמוד מתחתיו עם מטרייה ויגיד שיורד פה מלא גשם. יש משהו בפתרון שמצאתי שמזכיר את זה. גיליתי את זה כשהקראתי לילדים סיפור בערב".

"להרחיב את הדיאלוג שלי עם אנשים בעולם"

בשנים האחרונות וינשטיין ממעט להציג בארץ, ומציג יותר ויותר בחו"ל. הוא מתחמק באלגנטיות מהשאלה מדוע ונותן את התשובה הצפויה: "חשוב לי להגיע לחשיפה נוספת ולהרחיב את הדיאלוג עם אנשים".

נדמה שבארץ הוא כבר הספיק להציג בכל מקום אפשרי, והמקום קצת קטן ולוחץ. ויש עוד דבר: וינשטיין יוצר מיצבים, מדיום שזקוק להפקה גדולה ולהרבה כסף. בארץ אמנים נאלצים לממן עבודות כאלה, כי כידוע אין כסף; בחו"ל מממנים אותן עבורם. ההפקה של העבודה לביאנלה בברזיל, למשל, עולה כ־40 אלף דולר וממומנת כולה על ידי הביאנלה. "אין ספק שהעניין של מימון קל יותר בחו"ל מאשר בארץ", הוא מודה. "שם הדברים נאמרים בצורה ישירה ובגלוי".