נאמנים למקור
הם אמנותיים, יצירתיים ומצטיינים במחשבה ייחודית. ארבעה אנשי עיצוב ואופנה מפרקים את הטעם האישי שלהם
10:1620.09.11
תמרה יובל־ג'ונס
יועצת ומנטורית של אופנה, מאמנת אישית
תמרה יוֹבֵל־ג'ונס פותחת את דלת הברזל הכחולה של ביתה ביפו, נראית מרשימה בכפתן משי בהדפס מנומר ושרשרת אתנית צבעונית גדולה לצווארה. הבית המואר מלא בפריטים שעיצבה - החל בכריות ענקיות בפינת הקריאה ובספסל הישיבה המשקיף לגינה, וכלה במנורות יפהפיות וכורסאות קטיפה עגולות.
היא גדלה בחיפה. אמא שלה היתה אשה אלגנטית, היא מספרת, ונזכרת בתופרת עילית שתפרה לה חליפות קוטור ממש. "כיניתי אותן 'הפסלים של אמא'. אבל האמא הרוחנית שלי היתה דודה שלי, שחיה בפריז ובלונדון ולמדה אופנה. היא התלבשה מצוין, ונהגה לשנות את אורך החצאית לפי התצוגות. ממנה שאבתי את הידע שלי על איכויות".
תמרה יובל-ג'ונס צילום: רמי זרנגר בסוף שנות השישים מינפה יובל־ג'ונס את הידע המשפחתי הזה לקריירה של מעצבת אופנה. בשנות השבעים ניהלה שני בוטיקים, בירושלים ובתל אביב, ובמקביל עיצבה בגדים למשכית. אחרי שסגרה את הבוטיקים עבדה כמעצבת אצל רוברטו קוואלי בפירנצה. בשובה לארץ מאיטליה עיצבה בגדים לבית אופנה שנקרא על שמה. במשך השנים חזרה לעבוד לסירוגין עבור בית האופנה של קוואלי, וגם שימשה ראש החוג לאופנה בשנקר ומרצה בכירה בו.
בימים אלה היא עוסקת בייעוץ בענייני אופנה גם לחברות אופנה, אבל בעיקר למעצבים. "חלקם הגדול של הבוגרים נושר", היא אומרת בצער. "אפשר לומר שרק 10% נשארים במקצוע, וחבל".
השראה תרבותית. "ההשראה שלי היא תמיד בתוכי. יש לי כמה עולמות שטבועים בי, ותמיד אני חוזרת אליהם. בעזרת דמיון מודרך אני מדמיינת תצוגת אופנה שיש בה כמה דמויות של נשים: אחת ויקטוריאנית מ־1900; אחת רומנטית לבושה לבן; אחת בדמותה של אתנה אלת הציד, סקסית וחזקה; אחת משנות הארבעים, וגם אחת אתנית. כל אלה באות לידי ביטוי בעשייה שלי ובטעם שלי לאורך השנים".
ארון הבגדים. "היות שאני חיה את עולם האופנה מסוף שנות השישים ועד היום, ואני אספנית, הארון שלי מלא בגדים. בנותיי ואני צוחקות שבכל עונה אפשר לעשות שופינג אצלי בארון: צריך רק לשאול מה באופנה, והכל כבר שם. יש שם, למשל, ז'קט מקטיפה מצוירת, שציירה אמנית רוסייה, שעשיתי כשבאתי לגור פה ב־1973. זה היה אחרי שסגרתי את שתי החנויות שלי והחלטתי לעצב את קולקציית החלומות שלי: שנה שלמה עשיתי בגדים מפוארים, והם אלה שבסופו של דבר הביאו אותי לקוואלי, שהציע לי להיות מעצבת אצלו. או מעיל רקום שקניתי בתערוכת קראפט בפירנצה, שבה מעצבים מכל העולם מציגים בגדים אתניים".
סגנון לבוש. "בשנים האחרונות אני מאמצת סגנון נקי ומוסיפה לו אבזור: בגד רקום יוצא דופן, מגפי בוקרים - יש לי אוסף גדול שלהם - או צעיף מיוחד. בקיץ אני לובשת שמלות קומבינזון ארוכות, חלקן מטריקו וחלקן ממשי. יש לי 10–15 שמלות שתפרתי, ואני מוסיפה להן חגורה, צעיף או את התכשיטים שלי, ומרגישה אני.
"אני לא מתלבשת 'כמו שכתוב'. טרנדים באופנה הם דבר שמשרת את בעלי החנויות שצריכים להחליט מה שמים בחלון. אמנם יש שפוטות של אופנה שמחפשות את הטרנדים, אבל רוב האנשים, בעיקר בארץ, לא ערים לטרנדים, ומעדיפים בגדים קלאסיים".
שרשרת אתנית מפירנצה. עולמות שטבועים בה צילום: רמי זרנגר
השראה תרבותית
"ההשראה שלי היא תמיד בתוכי. יש לי כמה עולמות שטבועים בי, ותמיד אני חוזרת אליהם. בעזרת דמיון מודרך אני מדמיינת תצוגת אופנה שיש בה כמה דמויות של נשים: אחת ויקטוריאנית מ־1900; אחת רומנטית לבושה לבן; אחת בדמותה של אתנה אלת הציד, סקסית וחזקה; אחת משנות ה־40, וגם אחת אתנית. כל אלה באות לידי ביטוי בעשייה שלי ובטעם שלי לאורך השנים".
ארון הבגדים
"היות ואני חיה את עולם האופנה מסוף שנות ה־60 ועד היום, ואני אספנית, הארון שלי מלא בגדים. בנותיי ואני צוחקות שבכל עונה אפשר לעשות שופינג אצלי בארון: צריך רק לשאול מה באופנה, והכול כבר שם. יש שם, למשל, ז'קט מקטיפה מצוירת, שציירה אמנית רוסייה שעשיתי כשבאתי לגור פה ב־1973. זה היה אחרי שסגרתי את שתי החנויות שלי והחלטתי לעצב את קולקציית החלומות שלי: שנה שלמה עשיתי בגדים מפוארים, והם אלה שבסופו של דבר הביאו אותי לקוואלי, שהציע לי להיות מעצבת אצלו. או מעיל רקום שקניתי בתערוכת קראפט בפירנצה, שבה מעצבים מכל העולם מציגים בגדים אתניים".
סגנון לבוש
"בשנים האחרונות אני מאמצת סגנון נקי ומוסיפה לו אבזור: בגד רקום יוצא דופן, מגפי בוקרים - יש לי אוסף גדול שלהם - או צעיף מיוחד. בקיץ אני לובשת שמלות קומבינזון ארוכות, חלקן מטריקו וחלקן משי. יש לי 10–15 שמלות שתפרתי, ואני מוסיפה להן חגורה, צעיף או את התכשיטים שלי, ומרגישה אני.
הזווית החברתית
גם למעצבים מגיע צדק חברתי
"השוק מתפקע ממעצבים מוכשרים. צריך לעזור להם"
עילית מינמר,
2 תגובות
לכתבה המלאה 
"אני לא מתלבשת 'כמו שכתוב'. טרנדים באופנה הם דבר שמשרת את בעלי החנויות שצריכים להחליט מה שמים בחלון. אמנם יש שפוטות של אופנה שמחפשות את הטרנדים, אבל רוב האנשים, בעיקר בארץ, לא ערים לטרנדים, ומעדיפים בגדים קלאסיים".
רוזה סינייסקי
סטייליסטית ויועצת אופנה, כתבת אופנה, בלוגרית
את מגזין האופנה הראשון שלה קנתה סינייסקי כשהיתה בת 12, בחנות הספרים היחידה שהיתה בימים ההם בכרמיאל. זה היה המגזין "ניילון". "הייתי צמאה לגלות את העולם הזה", היא אומרת, "הייתי רואה אז MTV ואיך אנשים מתלבשים, ואמרתי לעצמי שיום אחד אני אגיע לשם".
אבל אייקון התרבות שלה הופיע עוד הרבה קודם. "סבתא שלי תמיד היתה סופר־שיקית", היא מספרת. "תמיד היו לה כללים: למשל, לא חובשים כובע קש עם מכנסיים, אלא רק עם שמלה. וצריך לזכור שלא היתה מודעות כמו היום, במיוחד לא במוסקבה, שבה נולדתי. עד היום הכל אצלה תואם, הנעליים והבגדים, והיא לא יוצאת מהבית בלי ליפסטיק.
רוזה סינייסקי צילום: רמי זרנגר
"גם להוריי, בשנות השמונים ברוסיה, תמיד היה חשוב להיראות טוב, והם השקיעו באופנה. אני זוכרת שכאשר עלינו לארץ, כשהייתי בת שמונה, ההורים שלי היו בשוק מכך שהמורים נועלים סנדלים או לובשים שורטס. לאט לאט זה התפוגג".
כיום סינייסקי היא בלוגרית אופנה פעילה (thefashionblog.co.il) ועובדת כעצמאית בארץ ובחו"ל: היא כותבת למהדורה הרוסית של "אל", למגזין "את", עורכת את אתר האינטרנט של "הלגה עיצובים", ובדצמבר תחל את עבודתה ב"ווג" בריטניה. היא למדה במכינה של אוניברסיטת סנט מרטינס בלונדון, והתמחתה במגזינים "דייזד אנד קונפיוזד" ו"אל" הבריטי; בין השאר עבדה עם הצלם מריו טסטינו והצלמת מרי מקרטני.
בשבע השנים האחרונות היא חיה בלונדון. את תפקיד הסטייליסט היא רואה בראש ובראשונה כמי שצריך למכור בגדים, "לגרום להם להיראות סופר־מחמיאים". אופנה, לדבריה, היא שילוב של כמה דברים, ובעיקר עסקים עם אמנות, יצירה וחשיבה מקורית. "קשה מאוד לשלב בין כולם", היא אומרת. "אלכסנדר מקווין, ג'ון גליאנו וכריסטוף דקרנין של בלמיין לא עמדו בלחץ הזה. קרל לגרפלד הצליח".
השראה תרבותית. "אנשי אופנה אחרים. אנשים בתחום שמשקיעים ואוהבים אופנה. בלוגריות ונשים אמיתיות. קייט לאנפר, עורכת הסטייל של ה'ווג' האמריקאי, היא המלכה שלי. אני גם מוצאת השראה בסרטים כמו 'אני אהבה'".
ארון הבגדים. "החברה הכי טובה שלי היא השמלה השחורה. יש לי כ־20 שמלות כאלה בארון, ובצדן מעט אפור ולבן וקצת צבע. יש לי גם הרבה אקססוריז.
"אני מאוד אוהבת מעצבים צעירים, בעיקר בריטים - למשל הולי פולטן, שעושה הדפסים מדהימים, ג'ונתן סונדרס, ארדם, אבל גם פיליפ לים ואלכסנדר וואנג. לדעתי סצינת האופנה בלונדון היא היום הלוהטת ביותר. פריז לא מאפשרת לכישרונות חדשים לפרוץ לשוק; כמה מעצבים צרפתים חדשים יש? בלונדון תומכים במעצבים צעירים ועוזרים להם".
סגנון לבוש. "בשנה וחצי האחרונות הטעם שלי בבגדים השתנה מאוד. הסתפרתי קצר והסגנון שלי נהפך ליותר רוקנ'רול, אדג'י. אני חושבת שמאז שהתחלתי לעבוד בעולם האופנה ולהיות חלק ממנו נהייתי יותר קשוחה במראה. אני לא אוהבת רטרו או וינטג'. בצבא הייתי הכי וינטג' פריק, אבל בשנים האחרונות אני לא יכולה להסתכל על זה יותר. התקופה האהובה עליי היא ההווה".
נעליים מנומרות של מקווין. חלמה עליהן הרבה זמן צילום: רמי זרנגר
השראה תרבותית
"אנשי אופנה אחרים. אנשים בתחום שמשקיעים ואוהבים אופנה. בלוגריות ונשים אמיתיות. קייט לאנפר, עורכת הסטייל של ה'ווג' האמריקאי, היא המלכה שלי. אני גם מוצאת השראה בסרטים כמו 'אני אהבה'".
ארון הבגדים
"החברה הטובה ביותר שלי היא השמלה השחורה. יש לי כ־20 שמלות כאלה בארון, ובצדן מעט אפור ולבן וקצת צבע. יש לי גם הרבה אקססוריז.
"אני מאד אוהבת מעצבים צעירים, בעיקר בריטים - למשל, הולי פולטן שעושה הדפסים מדהימים, ג'ונתן סונדרס, ארדם, אבל גם פיליפ לים ואלכסנדר וואנג. לדעתי, סצנת האופנה בלונדון היא היום הלוהטת ביותר. פאריס לא מאפשרת לכישרונות חדשים לפרוץ לשוק; כמה מעצבים צרפתים חדשים יש? בלונדון תומכים במעצבים צעירים ועוזרים להם".
סגנון לבוש
"בשנה וחצי האחרונות הטעם שלי בבגדים מאד השתנה. הסתפרתי קצר והסגנון שלי נהפך יותר רוק אנד רול, אדג'י. אני חושבת שמאז שהתחלתי לעבוד בעולם האופנה ולהיות חלק ממנו נהייתי יותר קשוחה במראה. אני לא אוהבת רטרו או וינטג'. בצבא הייתי הכי וינטג' פריק, אבל בשנים האחרונות אני לא יכולה להסתכל על זה יותר. התקופה הכי אהובה עלי היא ההווה".
ארנסטו ביכובסקי ואסף כהן
מעצבים גרפיים, סטודיו בלנד איט
התפיסה העיצובית של ארנסטו ביכובסקי ואסף כהן מתבררת מיד עם הכניסה לחלל של בלנד איט, סטודיו העיצוב שהקימו ב־2006, ובעיקר לחדר הישיבות שלהם, שקירותיו חשופים לחלוטין (למעט מסך טלוויזיה). מבט חטוף בשני המעצבים הגרפיים מסיר כל ספק. הכל נקי ופשוט מאוד.
"הכבוד שלנו ללקוח מתבטא בחלל הזה, הנקי, אבל גם בצורת הלבוש שלנו ובאקססוריז שלנו", מסביר כהן. "בעולם שלנו יש קודים מסוימים. אם אשב בחולצה כתומה, מכנסיים סגולים וז'קט ירוק מול לקוח, הוא יתמקד בזה ולא יהיה מרוכז".
אסף כהן וארנסטו ביכובסקי צילום: רמי זרנגר כדוגמה למודל השראה הוא מציין את סטיב ג'ובס. "הוא תמיד לובש גולף שחור, מכנסי ג'ינס ונעלי התעמלות. פעם הוא נשאל על כך, וענה שהוא נותן את כל הבמה למוצר. זו גישה מאוד יפה - תפיסה של לקחת צעד אחד אחורה כדי להבליט את הדבר המרכזי. אפל גם הכניסו את המעצב שלהם, ג'ונתן איב, כשני או שלישי בחברה, מה שמלמד על תפיסה מעניינת בכל הנוגע לטכנולוגיה ועיצוב".
אופנה לדידם היא דבר שאין לו גבולות ברורים. "הזליגה מעולם ההלבשה לעולם המיתוג השפיעה על העולם הצרכני, ממותגי מחשב כמו אפל ועד למחברת מעוצבת של מוג'י ולמוצרי מזון", אומר ביכובסקי. "המחברת, המחשב, הטלפון הסלולרי, הנעליים, הגרביים - אדם יוצר זהות דרך המותגים".
השראה תרבותית. ביכובסקי: "לונדון. אני אוהב את האג'נדה העיצובית של הבריטים, את נקודת המבט החינוכית שלהם על עיצוב, את הכבוד לעיצוב ואת ההתייחסות לצרכן, לצופה, שדורשת מאמץ. לא מתייחסים שם אל הציבור כאל בעל מכנה משותף. אפילו ללכת לסופרמרקט שם זו חוויה תרבותית. איטליה וצרפת הן שמרניות יותר, אבל לבריטים יש נועזות וחוצפה. אני בטוח שהאולימפיאדה בלונדון תהיה המעוצבת ביותר אי פעם.
"אחד המעצבים החביבים עליי הוא דיוויד הוקני, בגלל הדרך שלו להסתכל על מצבים, הצבעוניות והווירטואוזיות שלו. זו גאוניות בעיניי, להמציא עצמך מחדש בכל פעם, וזה תמיד ריגש אותי".
כהן: "אני שואב השראה מהתפיסה האירופית של 'לשמר את העבר'. זה בא לידי ביטוי בכל תחום, ולא רק באופנה או בעיצוב. מבנים, תרבות - הם יודעים להתייחס בכבוד לדברים, וזה משפיע על איך שמדברים. ספציפית, אני מושפע ממרסל דושן ומפיליפ סטארק".
סגנון לבוש. כמו גישתם לעיצוב, כך גם סגנון הלבוש שלהם: פשוט, נקי, מוקפד. "אני מעדיף חולצה שחורה שתפורה הכי טוב שיש על פני 14 זוגות מכנסיים מגניבים", אומר ביכובסקי. "זה סוג של התבגרות שמורידה את המיותר ומשאירה משהו נקי, צלול, איכותי ופשוט".
שניהם אוהבים את מותג הנעליים קאמפר. "יש לי אוסף של קאמפר ואני לא יכול לזרוק אותן", מודה ביכובסקי. "הפעם הראשונה שקניתי נעליים שלהם היתה לפני 15 שנה, בסן פרנסיסקו. יש משהו בפילוסופיה של המותג, באסטרטגיה שלו, בחנויות; משהו אנושי, הומני. המיתוג שלו, 'לך, אל תרוץ' - אני אוהב את הסטייטמנט הזה. שלא לדבר על זה שמבחינה עיצובית הם עושים עבודה מדהימה".
שעון מדרום אפריקה. פריט מהאוסף של כהן צילום: רמי זרנגר
השראה תרבותית
ביכובסקי: "לונדון. אני אוהב את האג'נדה העיצובית של הבריטים, את נקודת המבט החינוכית שלהם על עיצוב, את הכבוד לעיצוב ואת ההתייחסות לצרכן, לצופה, שדורשת מאמץ. לא מתייחסים שם אל הציבור כאל בעל מכנה משותף. אפילו ללכת לסופרמרקט שם זו חוויה תרבותית. איטליה וצרפת הן שמרניות יותר, אבל לבריטים יש נועזות וחוצפה. אני בטוח שהאולימפיאדה בלונדון תהיה המעוצבת ביותר אי פעם".
"אחד המעצבים החביבים עליי הוא דייוויד הוקני, בגלל הדרך שלו להסתכל על מצבים, הצבעוניות והווירטואוזיות שלו. זו גאוניות בעיני, להמציא עצמך מחדש בכל פעם, וזה תמיד ריגש אותי".
כהן: "אני שואב השראה מהתפיסה האירופית של 'לשמר את העבר'. זה בא לידי ביטוי בכל תחום, ולא רק באופנה או בעיצוב. מבנים, תרבות - הם יודעים להתייחס בכבוד לדברים, וזה משפיע על איך שמדברים. ספציפית, אני מושפע ממרסל דושן ומפיליפ סטארק".
ארון הבגדים
כמו גישתם לעיצוב, כך גם סגנון הלבוש שלהם: פשוט, נקי, מוקפד. "אני מעדיף חולצה שחורה שתפורה הכי טוב שיש, על 14 זוגות מכנסיים מגניבים", אומר ביכובסקי. "זה סוג של התבגרות שמורידה את המיותר, ומשאירה משהו נקי, צלול, איכותי ופשוט".
שניהם אוהבים את מותג הנעליים קאמפר. "יש לי אוסף של קאמפר ואני לא יכול לזרוק אותן", מודה ביכובסקי. "הפעם הראשונה שבה קניתי נעליים שלהם היתה לפני 15 שנה, בסן פרנסיסקו. יש משהו בפילוסופיה של המותג, באסטרטגיה שלו, בחנויות; משהו אנושי, הומאני. המיתוג שלו, 'לך, אל תרוץ' - אני אוהב את הסטייטמנט הזה. שלא לדבר על זה שמבחינה עיצובית הם עושים עבודה מדהימה".
