כמו זבוב על הקיר

התשובה הפשוטה יותר לשאלת הפחד היא שמי שמפחד מגבהים פשוט לא מטפס. מי שתלוי מרצונו בגובה של 310 מטר מעל נוף המצוקים האדום של ואדי ראם מרגיש בעיקר התפעמות. לורנס איש ערב, שדהר בנוף הבראשיתי הזה לפני מאה שנה, קרא לצוקי אבן החול האלה "עצומים, מהדהדים, נשגבים". וזה עוד באנדרסטייטמנט בריטי.

עם כל ההתפעמות הזאת, אני לא שוכח שאני כאן גם כצלם. בשביל העניין הזה תומאס מחזיק אותי תלוי באוויר. 30 מטר משמאלי וקצת למטה מטפס צוות נוסף, שאותו אני רוצה לצלם. אני יכול לצעוק להם מילות עידוד, אבל זה רק יפריע להם להתרכז בטיפוס, וממילא הרוח שורקת כך שלא שומעים כלום.

תומי הרפז. "מלמעלה הוואדי נראה בשקיעה כמו גאודי על סמים"

בזמן שאני מחכה להם אני מרגיש עד כמה הנעליים לוחצות לי. בטיפוס, כפות הרגליים דחוקות בתוך נעליים קטנות בשלוש מידות, כדי לדייק את האחיזה בסלע. אחרי שלוש שעות על המצוק האצבעות שלי צועקות הצילו. אני מתלבט לרגע, ואז חולץ את הנעליים, מאבטח אותן לרתמה ונשאר יחף. באווירה המשוחררת הזאת אני גם מרשה לעצמי להדליק סיגריה. אם כבר, אז כבר.

בינתיים הצוות השני הולך ומתקרב, ואוטוטו הם כבר בגובה שלי. אני שולף את המצלמה, מסתכל מבעד לעדשה, והסלע האדמדם מביט בי חזרה. וככה, תלוי באוויר עם מצלמה ביד אחת וסיגריה ביד השנייה, אני מתחיל לרוץ ימינה ושמאלה על המצוק, מחפש זוויות צילום טובות.

* * *

הבדואים שחיים בוואדי ראם קוראים לו ואדי אלקאמאר, "בקעת הירח", בגלל הנוף הסלעי, השומם והדרמטי. מדובר ב־740 קמ"ר של ואדיות בדרום העמוק של ירדן, 50 ק"מ ממזרח לאילת (ראו מסגרת בעמוד הבא). שתי הפסגות הגבוהות כאן, שניצבות זו מול זו, מיתמרות 850 מטר מעל הוואדי שמפריד ביניהן, אבל בוואדי ראם העניין הוא לא הפסגות עצמן, אלא חלקה הראשון של הדרך אליהן - פלטות ענקיות המתנשאות, כמעט אנכית, לגובה של 400 מטר משני צדי הוואדי. המצוקים הללו הם שהפכו את ואדי ראם למוקד משיכה למטפסים מכל העולם.

ואדי ראם 1,800 מטר מעל פני הים, 12 אלף שנים לתוך ההיסטוריה במקום נמצאו אלפי ציורי קיר וממצאים ארכיאולוגיים שהעידו על התיישבות חקלאית ועירונית, ואפילו על ראשיתו של כתב אלפביתי. בשנה שעברה הכיר גם אונסק"ו, ארגון התרבות של האו"ם, בייחודו של הוואדי, והוא הוכרז כאתר מורשת עולמית תומי הרפז לכתבה המלאה 

וכך מצאתי את עצמי, מטפס חובב שכבר הספיק להתנסות בכמה מצוקים ארצישראליים ממוצעים, מדרים שעתיים נסיעה מהגבול הישראלי־ירדני, משלם כמה פרוטות בכניסה, ומתמקם בתוך מחנה טיפוס הכולל שני אוהלי בד בדואיים גדולים, כהים ואפקטיביים, שמגנים מהשמש היוקדת בשעות היום ומהרוח והחול בלילה. באוהלים הללו אני מוקף בליל של שפות: זוג שוויצרים צעירים, מטפסים מילדות שחיים עכשיו בקהיר ומטפסים כאן עם מדריך ישראלי; אנדריי, רוסי הרפתקן ושרירי, מטפס מקצועי שגם חובב יוגה ובערבים מנגן לנו על מנדולינה בלדות ממולדתו; "עכברוש צוקים" קנדי, נווד שנע ממחנה טיפוס אחד למשנהו וחי על חשבון הטיילים האחרים; גרמני שכבר הספיק לעשות את שביל ישראל; וקבוצה של 40 ישראלים, חברי מועדון המטפסים הישראלי, שהגיעו יחד באופן מאורגן.

הבדואים הם אדוני הארץ כאן. הם מתגוררים בכפר הסמוך ומתניידים בג'יפים מאובקים. מחמוד, מדריך תיירים מקומי שנוהג בג'יפ מגיל שש, מספר לי שהוא בן לשושלת מטפסי הרים מקומית מפוארת: "אחד המסלולים פה נקרא על שם אבא שלי, שטיפס שם עם טוני הווארד (מטפס בריטי, מחלוצי הטיפוס בירדן - ת"ה)". בכניסה לכפר מחכים ילדים שעדיין לא גבהו דיים כדי לנהוג, רכובים על גמלים וממתינים לתייר שירצה סיבוב. מדי פעם מצליח אחד הגמלים לברוח מהם ומגיע בדהרה אל תוך המחנה שלנו.

ואדי ראם צילום: תומי הרפז

החושך מתחיל לרדת ועמו מחזה מרהיב: כמו להקת גחליליות מנצנצת מתחילות לזרום במורדות ההרים נקודות אור זערוריות שמתנקזות אל תוך המחנה. כשהן מתקרבות אפשר לראות שמדובר במטפסים שירדו אחרי הרפתקה יומית מפרכת.

הטיפוס מתבצע בזוגות או בשלשות, ואורכם של המסלולים נע בין שעות ספורות למסלולים ארוכים יותר, מזריחה עד שקיעה.

ואדי ראם הוא אחד מאתרי הטיפוס הבולטים בעולם לטיפוס טבעי (Trad) - סוג טיפוס שבו אין עגינות אבטחה על המסלול, והמטפס נדרש לפלס את דרכו מעלה, כשלאורך הדרך הוא מאתר סדקים וחורים בסלע ומכניס אליהם מתקני עיגון. סוג טיפוס כזה דורש גם יכולת טכנית גבוהה והיכרות אינטימית עם הציוד, גם סיבולת מצוינת, וגם כושר מנטלי שמאפשר לשלוט בפחד, להתרכז לזמן ממושך, ולאלתר כשצריך.

ביום הראשון שלי כאן אני מצטרף אל גילי טנא (30), אחד המטפסים הפעילים והבולטים בישראל. טנא מטפס מגיל 13, פתח כמה וכמה מסלולים חדשים בישראל, והספיק לצלוח מסלולים בצרפת, ספרד, שוויץ, טורקיה ומקומות נוספים. בוואדי ראם הוא כבר טיפס עשרות פעמים; בכל שנה הוא מקפיד לחזור לכאן לפחות פעמיים.

בחרנו במסלול של 250 מטר, שאמור להיות קל יחסית. ועדיין זאת בעצם הפעם הראשונה שאני מתנסה בטיפוס טבעי, ובטח לגובה כזה. אחרי שעתיים וחצי ו־150 מטר ("כמו בניין של 40 קומות") אני מתחיל להרגיש את שרירי הידיים מתכווצים, או "מתפמפמים", כפי שמכנים זאת המטפסים, והרגליים הדחוקות בנעלי הטיפוס בוערות. אנחנו מאונכים לסלע ב־90 מעלות, ומימין לנו, על אחד המסלולים הקשים בוואדי, אני רואה את אנדריי, המטפס הרוסי, חולף על פנינו בקלילות.

גילי מעודד אותי להתקדם למעלה. החום המדברי היבש קשה מנשוא, ואצבעות הידיים, שנאחזות בזיזים קטנים לאורך הדרך, מתחילות לדמם. הגוף דרוך, המוח מרוכז אך ורק בצעד הבא, בקושי ובדיוק. התחושה דומה למדיטציה. "בטיפוס אני נכנס למצב מנטלי מיוחד, מצב של ריכוז עמוק מאוד שהכל נעלם מסביב", אומר לי עומר שביט, אחראי הבטיחות במועדון המטפסים.

בטיפוס טבעי, בניגוד לטיפוס ספורטיבי, הטיפוס לא נעשה כדי לכבוש עוד פסגה, ורוב המסלולים נגמרים בכלל באמצע הצוק. את ההנאה והסיפוק שואבים מההרפתקאות שבדרך, מההתמודדות עם הקשיים ומהעמידה באתגר.

"האויב העיקרי שלך הוא האגו, השוואה של הביצועים שלך לביצועים של מטפסים אחרים", אומר לי חנינא קליא, שמטפס כבר יותר מ־30 שנה. "אני מנסה למנוע מהאגו להיכנס ולהפריע, מנסה לגרש את הקול הפנימי שטופח לך על השכם ואומר לך 'אתה גדול'. מחשבות כאלה יכולות להפיל אותך. אתה כל הזמן צריך למצוא את האיזון העדין בין אמונה עצמית ליוהרה".

בין שתי התחושות האלה מפרידה בעיקר תחושת הסכנה, שהופכת לחריפה כשמשהו משתבש. זה מה שקרה, בדיוק באותו יום, לאלון וייס (26), סטודנט מבאר שבע. וייס היה בביקורו החמישי בוואדי, וטיפס באחד המסלולים המאתגרים. "הכל הלך בסדר עד שהגענו לחלק הרביעי של המסלול. התחלתי לטפס קטע שאמור היה להיות פשוט, אבל לא היה בו מקום לתקוע את עגינות הבטיחות, ולכן אסור בשום פנים ליפול. עליתי בערך 20 מטר ותפסתי אחיזה באבן, ואז היא פשוט נתלשה מהסלע. התחלתי לצנוח למטה.

"הגוף נכנס לסטרס, כל האינסטינקטים עובדים. תוך כדי נפילה הצלחתי לשלוח את היד ולהיאחז במדפון קטן שבלט. מרוב פאניקה הגוף השתתק, לא יכולתי לזוז, הבנתי שאני לא יכול להמשיך למעלה ולא לרדת. הרגשתי תלוי כמו ב'משימה בלתי אפשרית'. נשארתי תקוע ככה בערך עשר דקות, עד שמטפס אחר שלשל חבל ועזר לי לרדת. נשכבתי על האדמה במשך חצי שעה כדי להירגע, ואז לאט לאט ירדנו לקרקע.

"זו היתה חוויה טראומתית שגרמה לי לחשוב למה אני עושה את זה. תכלס קיבלתי עוד שנה מתנה. אם לא הייתי תופס את ההר לא הייתי חוגג את גיל 27".

למחרת הוא כבר חזר לצוק.

"נתקענו פעם בסוף מסלול ארוך בוואדי ראם", נזכר קליא. "את המקטעים האחרונים במסלול כבר טיפסנו בחושך, והיינו תשושים מכדי לרדת בלילה. חששנו שהחבל ייתקע לנו בגלישות. התכרבלנו בראש המצוק בתוך גומחה חולית, פרסנו את החבלים לבידוד מהקור ושכבנו עליהם. אני הכנסתי את הרגליים לתוך התרמיל, להגנה מהרוח. ככה העברנו את הלילה. עם אור ראשון התחלנו לרדת, תשושים וקצת מיובשים. זה לקח לנו כמה שעות טובות. למזלנו השארנו בתחתית המסלול בקבוק מים".

עייפים ומרוצים אנחנו צועדים לעבר המחנה, וסביבנו צוותי טיפוס אחרים שחוזרים גם הם. כשמתקרבים למחנה כבר אפשר להריח את ריחות התבשילים; ההכנות לארוחת הערב בעיצומן. גילי, שהוא גם שף, הכין לנו חומוס עבודת יד, מג'דרה וקישואים ברוטב.

המטפסים נאספים קבוצות קבוצות; כל חבורה מתיישבת סביב הגזייה שלה, ושם מתכננים את הטיפוס של מחר ומעבירים חוויות מהטיפוס של היום: מהניווט לנקודת הפתיחה של המסלול, דרך הטיפוס עצמו ועד חוויית הירידה, שלא תמיד עוברת חלק. את הערב מסיימים עם כמה שוטים של וויסקי, והולכים לישון מוקדם; בארבע בבוקר כבר מתחילים את היום הבא. מרחוק מנצנצים על ההר אורות מעטים - יש מי שנאלצו להעביר את הלילה על המצוק.