ביקורת אלבום: "זורק לה עוגייה" / נמרוד לב

עשור אחרי שעזב את הד ארצי והשתחרר מהחיבוק של הרדיו, ו־15 שנה אחרי זמרת הברים האדומה, נמרוד לב חוזר לאותו מקום בטוח של פופ־רוק ישראלי קליט ולא מזיק. באותו פרק זמן הוא הספיק להמציא את עצמו כלוחם נגד הפלייליסט, בעד שמירה על זכויות יוצרים הרחק מידיהם של אנשי חברות התקליטים, וכחלק מהרכב פופ אלקטרוני בשם RBS. אבל בעצם מה שנשאר מאותה תקופה היא בעיקר הגישה העצמאית.

עטיפת האלבום

אבל לא מדובר באלבום הומוריסטי, וכשהשירים דנים בנושאים שבינו לבינה, באח הגדול שמת, בשלום וביטחון - נשאלת השאלה כמה אפשר להתמסר לאלבום עם שם כזה בלי לשמור על חשדנות? כשמקשיבים לשיר הנושא, לקראת סופו מתגלה הטוויסט, ומי שזורקים לה עוגייה היא בעצם המפלצת שנמרוד מבקש להשאיר מתחת למיטה.

לצערנו, זה הטוויסט היחיד באלבום. אם יש אינדי בעולם, זה אלבום אינדי. נמרוד לב הלחין, הפיק ושר את כל השירים, ניגן בגיטרות והשתתף בשלב המיקסים. אשתו, נועה בנוש, תרמה טקסטים וקולות, וגם משמשת כמנהלת וצלמת. למרות זאת הוא לא מרגיש אינדי.

קשה לנחש שידם של הזוג לב בכל - האלבום נשמע מלוטש כמו תוצר של חברת תקליטים גדולה ומגיע להם שאפו על המאמץ. קצת מיושן ולא מספיק מקורי, כמו שאפשר היה לצפות מיוצר עצמאי ועקשן, אבל לגמרי עשוי נכון וידידותי לרדיו. לב הוא מלחין פופ מוכשר, וזה עובד לו יפה בשיר הנושא, ב"נצא לרחוב" שמזכיר את "הדמעות של לילי" של ברי סחרוף וגם ב"לחלום אותך" הקליט, שחוזר כבונוס אקוסטי מינימליסטי ויפה.

בסך הכל יש פה אוסף שירים נחמד שיעשה טוב לרפרטואר של לב בהופעות החיות או כסינגלים לרדיו, אבל כאלבום חסר בו קו אחיד וברור שהיה מעניק לו משקל (44 דק', אצידופולוס הפקות). שורה תחתונה: במקום לזרוק לנו עוגייה, חבל שלא אפה לנו עוגת יום הולדת וערך שולחן.