מסע לאמריקה של פעם

חצי שנה לפני שהוא מגיע לישראל, על במת הקרנגי הול בניו יורק, ניל יאנג הוכיח למעריץ מיקי פלד שלמרות הגיל, אגדת המוזיקה הזו עדיין בועטת

מיקי פלד, ניו יורק 09:0719.01.14

תגיות:

בקרנגי דלי בניו יורק, חצי בלוק מאולם ההופעות שעל שמו קרויה המעדנייה היהודית, מלצרים סינים דוברי אנגלית משובשת נושאים תגי שם עליהם נכתב ג'ייסון, ריצ'רד ודני. המסעדה המפורסמת - עטופה בתמונות סלבריטאים על הקירות, מרצ'נדייז משל עצמה וערך בוויקיפדיה - היא למעשה מקום שמוכר סלמי, קניידלעך ועוגת גבינה במחיר מופרז. זו אמריקה: מאחורי השמות האנגלו־סקסיים עומדים מהגרים סינים, והזוהר הסלבריטאי ומכונת יח"צ משומנת משכיחים ממך שבסך הכל מדובר בפסטרמה. רגע לפני ההופעה של ניל יאנג שתיערך חצי בלוק ממנה, הביקור בדלי המפורסמת הדגיש כמה אמריקה שלה שונה מזו של יאנג.

ניל יאנג. כשמוזיקה לא היתה בשביל פרסומת והיה חיבור מיוחד עם הקהל צילום: איי פי

אמיתי וללא תיווך

אל הבמה של האולם הדחוס הוא עולה בלי גינונים מיותרים, בלי מיסוך של עשן לצורך הדגשת הדרמה, אפילו בלי הלהקה הצמודה Crazy Horse. יאנג אומר שלום וערב טוב, שם על עצמו גיטרה ומפוחית ומתחיל הופעה אינטימית כמו שרק הוא יכול מול 3,000 איש. על הבמה הוא מוקף בשמונה גיטרות ובנג'ו, לצדם שני פסנתרים וכוס מים לטבילת המפוחית. יאנג של הקרנגי הול היה כל מה שהקרנגי דלי לא - אירוע שאין בו פער בין היומרה למציאות, ושצורתו תואמת את התוכן שלו. ביאנג היה משהו שהרגיש אמיתי.

הקהל מקבל מיאנג את מה שיש, ללא תיווך, לטוב ולרע. כשהוא מדדה ובוחן את הגיטרות, כשהוא מסביר למה הוא טובל את המפוחית במים אחרי כל שיר (זה טוב לצליל בטווח הקצר, הורס את המפוחית בטווח הארוך), כשהוא קצת מטרחן איפה ואיך קנה את הגיטרה (של זמר הקאנטרי הנק וויליאמס, בחנות בנאשוויל, בהמלצה של חבר) וגם כשהוא משמיע רצף שירים לא מוכרים לקהל שבא לשמוע להיטים.

ואז, אחרי שניים כאלו, הוא מבצע את "Old Man", ושולח את הקהל להפסקה עם מחיאות כפיים ושריקות. בני הזוג בשורה ליד מחו דמעה, כזו של אלו ששמעו את השיר כשעוד הזדהו עם הבחור הצעיר, ועכשיו הגיל כופה הזדהות עם הזקן. בהפסקה, בתור לשירותים, הבחור המבוגר מסביר לשאר שיאנג הוא כבר הרבה מעבר לזמר. הוא סמל לאמריקה "של פעם". לאחר ההפסקה יאנג העלה זיכרונות מפעם, "כשמוזיקה לא היתה בשביל פרסומת והיה חיבור מיוחד עם הקהל". ספק אם ה"פעם" הזה התקיים בתקופתו של יאנג, אבל זה לא משנה. סמל, בהגדרתו, הוא לא דבר מדויק.

נוסטלגיה מנחמת

היה קשה לראות את יאנג מהמקומות שבהם ישבנו. מעגל של אור הסגיר את מיקומו ואפשר לנו לתפוס בעיקר את קווי המתאר של הכובע, שהסתיר את השיער הלבן והסנטר הכפול. אבל זה לא באמת שינה, כי למרות הגיל (68) וההליכה שנהפכה קצת אטית, הוא עדיין מצליח להחזיק הופעה בת יותר משעתיים. הקול של אגדת הרוק־פולק לא התקהה עם השנים, והוא מתוק, רך ועושה נעים בבטן. כשהוא שר את "Helpless" ואז את "Harvest Moon", את "Ohio" ואחריו את "Only Love Can Break Your Heart", אפשר היה ממש לדמיין אותו שם, בערבה השוממת של צפון אונטריו או אוהיו, אוהב את האדמה, את האנשים שיושבים עליה ואת השקט כשהם אינם, כשנשאר רק הצליל של הבנג'ו.

יותר מכל דבר אחר, יאנג הוא בעיקר נוסטלגיה במובן הכי נפלא של המילה. יאנג הוא קריאה לעצמך להפסיק עם הציניות, עם הספקנות המכרסמת, עם הצורך להתבונן מבחוץ. הוא הדבר הזה שגורם לשקוע בזיכרונות מנחמים על הגיטרה שלו שבוקעת מטייפ על רקע מדורה. על הרגע הזה שבו הקול שלו סיים את הפזמון והמפוחית המשיכה, והנערה היפה הזו יושבת לצדך מכוסה בשמיכה, מסתכלת איתך על האש וקצת קריר, וגם היא אוהבת את ניל יאנג.