"זאת לא היתה עסקת נדל"ן. זה היה מעשה יצירתי"

גידלי מתכוונת לפס ההאטה, שמזהיר את העולים שלא לעוף עם ההתפעמות מצלע ההר, אבל קשה שלא לחשוב על הקושי שלה להשלים עם הוויתור על הנוף הזה, ובעיקר על הבית שהיא בנתה בו: בית מוקף הרים ויער, שבעליו בנו מתוך תשומת לב אישית אינסופית כאילו כמסע של הגשמה עצמית. כל הפרטים בבית הזה נאספו ביד אוהבת ושופצו בסבלנות: האריחים המצוירים שנעקרו מבית שנהרס וקורצפו בעמל; הקשתות הגותיות ששוקמו בשעות של שיוף וצביעה; המנורות שהוצלו בעזרת אומן פרזול. רק את הנוף עוצר הנשימה קיבלו מן המוכן.

אורית גידלי ואלכס בן ארי. "אני לא מצטערת על המאמץ המטורף, אפילו שהבית, על הפריטים שבו, לא יהיה שלי. זה נותן לי תחושה שהשלמתי משימה בהתמסרות נפש גדולה, וכך אני רוצה לחיות" צילום: תומי הרפז

מי שבנו את הבית הזה הם גידלי ובן זוגה אלכס בן ארי (שניהם בני 40), משוררים ואנשי כתיבה המתגוררים כיום בשכירות ברחובות. אלכס משמש סמנכ"ל פיתוח בחברת הסטארט־אפ ג'ינגר, אורית מעבירה סדנאות כתיבה ברחבי הארץ עם הסופר אשכול נבו. הם נפגשו בסדנת כתיבה ומאז הם מגדלים יחד ארבעה ילדים (15, 10, 7 ו־3). שניהם הוציאו ספרים: אורית את ספרי השירה "סמיכות" ו"עשרים נערות לקנא" ואת ספר הילדים "נונה קוראת מחשבות"; אלכס את "ימים סמויים", שזכה בפרס קסת ובציון לשבח מטעם פסטיבל המשוררים. את אותה יצירתיות הם שפכו לתוך בית החלומות שהקימו - אבל עיכוב של שנה במעבר בעקבות אילוץ מקצועי דחה עוד ועוד את המעבר אליו. עכשיו הם מנסים לשלוח אותו לדרכו באותה האהבה שבה בנו אותו.

"רצינו להכות שורשים וגם צמרת"

"לפני עשר שנים, בדירה הראשונה שלנו יחד, הבליח לראשונה הרעיון לחפש מקום שבו נרצה לחיות, להכות שורשים וגם צמרת", אומרת אורית. "רצינו לייצר לעצמנו חיים בוואקום שאין בעיר, במקום שבו הילדים לא סובלים מהפרעת קשב תמידית, שאפשר לחלום בו - ורצינו לעשות את זה בעזרת הגיאוגרפיה. התחלנו לבדוק איפה יש בארץ מערכות חינוך טובות, ומהר מאוד הבנו שאזור משגב הכי טוב בשבילנו. ראיתי אנשים ובני נוער שלימדתי באזור, שקיבלו המון אחריות חברתית, אנשים מגוונים ומרתקים, חלקם הגיעו מחינוך ביתי, חלקם מחינוך אנתרופוסופי, אהבתי את מה שראיתי.

הבית בגליל. "המעשה היה לצוד אוצרות: לאסוף דלת ואז לבנות את המשקוף סביבה, למצוא פריטים שייתנו לבית נשמה. הבאנו דלתות עץ גדולות ממרכז קשישים בתל אביב, אבל הן לא התאימו פונקציונלית, אז ויתרנו עליהן" צילום: תומי הרפז

"נסענו לאזור כמה פעמים, אבל לא היה רגע שבו משהו בחר אותנו. ואז הגענו למכמנים וראינו מגרש יפהפה על סִפה של שמורת טבע. מכמנים הוא יישוב מקסים, וגם מתחם השירותים היה בטווח נסיעה. היה חשוב לנו לגור ליד סופרמרקט, חנות ספרים, רכבת. היתה בזה הגשמה של חלום ירוק בלי לחתוך את עצמנו מהציביליזציה".

לפני תשע שנים וחצי הם קנו את המגרש והתחילו מסע של בניית בית הכרוך בעבודה מול שלל בעלי מקצוע, עלויות, זמן והחלטות שצריך לקבל בנוגע לכל פרט. "לכאורה זה קטסטרופלי. המון בעלי מקצוע, וכולם מבינים את העבודה שלהם טוב ממך. לקחנו מפקח והתחלנו להשתולל. גייסנו את כל כוחות היצירה, הגוף והנפש כדי לחלום את החלום הזה. ואז התחיל בלגן מטורף של חמש שנות בנייה.

נוף הגליל נשקף מהחלונות. "הטסנו לארץ ארכיטקטית אמריקאית שבדקה איך לנצל את המיקום במורד והציגה 80 ורסיות תכנון שונות" צילום: תומי הרפז

"תחילה הטסנו לארץ את הארכיטקטית והאמנית הספרדייה־אמריקאית ויולטה פיורינו, שלמדה איתי בקולג' הבינלאומי בניו מקסיקו. היא מוכשרת כמו שדה, ואהבתי מאוד את העבודות שלה. היא עשתה מחקר רוחות, בדקה מאיפה מגיעה השמש, איך לתכנן את הבית כדי לנצל נכון את המיקום במורד הר, איך לשלב את שתי הקומות שלו במפלסים ובטרסות שעל ההר. היא הציגה כמעט 80 ורסיות.

"היה חשוב לנו שהבית יהיה פונקציונלי, אבל גם יפה. גיבור התרבות של ויולטה הוא האדריכל הצרפתי לה קורבוזיה, שהאמין בפונקציונליות: קווים ישרים ונקיים, סופר־מודרניסטי, חמור מאוד. רצינו פיוטיות גלילית - קשתות, אריחים מצוירים, ערבסקות. העברנו את התוכניות לדבי זיגלמן ורינת קינן, אדריכליות גליליות מצוינות, והן עשו לתוכניות אדפטציה ישראלית".

"העולם כולו הוא פרוזדור לבית הזה"

במקביל הם החלו בתהליך שהם מגדירים כאיסוף אוצרות. "כשאת אומרת לכל המכרים והאהובים שלך שאת אוספת אוצרות ישנים, מתחילים לזרום אלייך המון דברים", אומרת אורית. "הבעלים של מסעדה ישנה בירושלים התקשר ואמר לנו 'בואו'. הזמנו בייביסיטר, שמנו גגון על גג המכונית ונסענו. לקחנו ממנו דלתות עם חלוקת עץ פנימית, ויטראז' וזכוכיות צבעוניות".

אורית ואלכס ליד הבית. "'בינתיים' היא מילה חמקמקה. צריך להגשים חלומות בזמן" צילום: תומי הרפז

כשחברה הרסה בית בנווה צדק, היא עקרה ממנו את כל האריחים המצוירים, הדלתות, המעקות, החלונות וכל אלמנט דקורטיבי שמיש. "כשעוקרים אריח חלקו העליון יפהפה, אבל מתחתיו דבוקים המון טיט וג'יפה. העברנו הכל לסובארו ג'סטי שלנו, פוצצנו את הבגאז' באריחים ולקחנו אותם הביתה לאזוּר. כשעברנו דירה בתוך אזור העברנו אותם במריצה לבית השני. שם מצאנו שכן שיש לו כלי עבודה, והוא ניקה את האריחים מהטיט אחד אחד. אז שכרנו אוטו ענק כדי להעביר את כל האריחים לגליל. ויה דולורוזה. אבל כשראיתי את זה מונח בפטיו, את כל האריחים שרואים עליהם את השנים, אמרתי לעצמי 'היה שווה'".

עוד חותם אישי היה ציטוטים משירי משוררים ששולבו על אריחים בקירות. "למשל, 'כי יקר לי עוד עם העצים הנסער ומרוץ הקולות שברחוב הפתוח. יהיה לקיסר אשר לקיסר ולנו ילהט התפוח' מתוך 'הרוח וכל אחיותיה' של אלתרמן. המשפט הזה מתאים בול למטבח, כי יש שם חלון שמציץ לרחוב והשורה מדברת על הרחוב, והבית מוצף במראה עצים מרהיב. אל מול כל ההוד הזה השורה אומרת 'יהיה לקיסר אשר לקיסר', ולנו יהיה את שלנו במטבח הקטן, בדברים הקטנים. בדלת הכניסה הטבענו בפרזול משפט של ש"י עגנון: 'ודומה היה לי שהארץ שהלכתי עליה והרחובות שעברתי בהם וכל העולם כולו אינם אלא פרוזדור לבית זה'. השאלה היתה איך מתאימים פלדלת, שהיא דבר גס, לבית מלא נשמה, ואז עלה הפתרון הזה. יש גם משפט של עמיחי שמדבר על השקיעה, שהוצב בחלון שמציץ לשקיעה, ועוד משפטים יפים".

לא כל הפריטים שגידלי ובן ארי אספו, הצילו ואחסנו גם שולבו בבית. "היו דלתות עץ גדולות ממרכז קשישים בתל אביב, היה מעקה שהחלטנו לא להשתמש בו. אספנו אוצרות בלי לדעת למה הם ישמשו", אומרת גידלי. "המעשה היה לצוד אוצרות: לאסוף דלת ואז לבנות את המשקוף סביבה, למצוא פריטים שייתנו לבית נשמה".

בפריטים אחרים הם נאחזו כנגד כל הסיכויים. "בשוק הפשפשים מצאנו קשתות גותיות־ערבסקיות מעץ בשיוף גס, שמצבן היה נורא. שיפצנו אותן בעצמנו אחרי שהנגר סירב. קיבענו אותן כשהבית היה בשלב השלד והטייח עבד בו. הוא תקע את הקשתות לתוך מִפתח מדויק שהשארנו במשקוף, קבענו אותן ואז התחבקנו כולנו, אנחנו והוא, באופוריה מטורפת. זה היה רגע ממש חזק. כשהכל עמד זה היה כמו אחרי השלמת יצירה כתובה. הבנייה כולה הסתיימה לפני ארבע וחצי שנים".

"רציתי לקנות את הבית מעצמי"

ואולם, אחרי חמש שנים של התמסרות לחלום המעבר לגליל החלו להתפתח אילוצים. אחרי התלבטות לא פשוטה בחרו אלכס ואורית להיענות להם לפי שעה. "בעלי הדירה שגרנו בה ברחובות הודיעו לנו במפתיע שהם מוכרים אותה ואנחנו צריכים לעבור - בפעם השלישית בארבע שנים", נזכר אלכס. "במקביל, בג'ינג'ר, מקום העבודה שלי, ביקשו מאוד שאשאר. זאת היתה תקופה של המון לחץ בחברה, חודשים שנראו קריטיים. לאורית כבר לא היה כוח, היא רצתה לעבור לגליל וזהו. אבל לא היה בית לגור בו. היינו צריכים לפנות את הדירה ולקבל החלטה. החלטנו שנכון להישאר".

"בשוק הפשפשים מצאנו קשתות גותיות־ערבסקיות מעץ שמצבן נורא. הנגר סירב לשפץ אותן, אז עשינו את זה בעצמנו. באנו לבית, קבענו אותן במִפתח והתחבקנו באופוריה. זה היה כמו השלמת יצירה כתובה" צילום: תומי הרפז

אורית: "לעבודה בג'ינג'ר אלכס הגיע תוך בניית הבית. זרמנו עם הצעת העבודה, שהיתה מרגשת, ועם החזון של ג'ינג'ר. כשהם ביקשו שאלכס יישאר לשנה הוא נשאר, כי הוא מת על העבודה הזאת ורצה למצות את המהלך של הסטארט־אפ. בשנה שלאחר מכן ביקשו בג'ינג'ר שיישאר שנה נוספת. עבודה היא לא רק עבודה - אלה ערבות הדדית, חברויות. היה שם משהו שצריך היה להיענות לו. כך זה התארך והתארך, ובינתיים נכנסנו דיירים לשכירות בבית בגליל. לפני ארבעה חודשים אלכס אמר לי בפעם הראשונה 'אני חושב שכבר לא נעבור לגליל'".

איך הגבת?

"בכיתי. אמרתי לו שאני רוצה לקנות את הבית של עצמי. זה לא שהוא היה הרשע בסיפור הזה, הוא אמר את מה שהיה צריך להגיד. זה היה החלום שלנו, בשביל שתהיה לילדים ילדות מאושרת. כשהגדולה כבר בת 15 אני לא יכולה להרוס לה את הילדות כדי 'שתהיה לה ילדות מאושרת'. וחד־משמעית, הילדים הרבה יותר חשובים לי מהבית הזה.

"לא אגיד לך שלא קשה לי. חלום הבית שלי נשבר. אבל אני לא מוכנה לקבל החלטה שאינה העיקר. האיש שלי, הילדים, האנשים שבאים לסדנאות הכתיבה שלי מרחוק - כל אלה כבר קושרים אותנו לכאן".

"כמו הבנייה, גם המכירה נעשית בעבודת יד"

"הסיבה שלשמה בנינו את הבית שרירה וקיימת", אומר אלכס כשהוא עומד מול הבית. "זו נראתה לנו דרך נפלאה לחיות, לגדל את הילדים. אני מאוכזב שאנחנו לא פה. מנגד, לא סתם נשארנו ברחובות, בחרנו להישאר. היה אילוץ, אבל בסוף הוא בחירה. יכולנו לא להיענות לאילוץ. הקטע הוא שאתה לא יכול להיות בשני מקומות באותו זמן. לא יכולתי לגור בגליל ולהישאר בג'ינג'ר. הייתי צריך לעזוב ואולי להמציא את עצמי מחדש. אז אני מצר על זה, כי זה באמת היה נכון לאותו רגע.

"ההבנה שזה לא יקרה שקעה לאורך הזמן, היא לא היתה רגע דרמטי. פשוט עשינו את המתמטיקה: בני כמה הילדים? הגדולה כבר בתיכון? הם מסודרים? יש להם חברים? טוב להם? מה שעשינו היה משמעותי. אם היינו עוברים לגליל, זה היה הבית הנכון עבורנו, אבל לא הצלחנו לצאת בזמן".

הבית עומד. יש מניעה לקום ולעבור לגור בו מחר?

אורית: "מה שבעיקר קרה לנו הוא שהילדים השתקעו במקום אחד. לעבור עכשיו זה לעקור אותם. היחיד שפנוי להובלה הוא ענר, שהוא בן 3. באשר לכל השאר, נצטרך לפגוע בילדותם המאושרת למען ילדותם המאושרת.

"'בינתיים' היא מילה חמקמקה. צריך להגשים חלומות בזמן. מי שרוצה לעבור לגליל צריך באמת לעבור, לא לחכות. יש גיל שבו אתה יכול לקום ולשנות את חייך והעלויות לא נוראות. אני עדיין חושבת שטוב יותר לחיות בגליל, בבית ששיקעתי בו משהו ממני. זה שקר להגיד שאני מעדיפה את רחובות על פני הגליל. אבל אני חושבת שבסופו של דבר זה לא עיקר העיקרים. בגליל קל יותר להגשים את סוג החלומות שלנו, אבל אנחנו עושים את זה כאן, חיים בסביבה יצירתית ויוצרת. כן, הפסדנו משהו. מה שלא אגיד, זה הפסד, אבל אני לא מוכנה ליילל עליו".

את מתחרטת על כל הסאגה הזאת, על כל הטרחה?

"לא, אפילו שהבית, על הפריטים שבו, לא יהיה שלי. זה נותן לי תחושה שהשלמתי משימה בהתמסרות נפש גדולה, וכך אני רוצה לחיות. זאת לא היתה עסקת נדל"ן, אלא מעשה יצירתי. היה לי חשוב שהפרידה תיעשה במסירות שהבנייה נעשתה בה, ולכן גם המכירה היא בעבודת יד: אנחנו מחפשים אנשים שיודעים למה הבית הזה נהדר (הם אפילו הקימו אתר לבית, baitgalil.com - דב"נ). בעצם הבית מחפש את האנשים שיגורו בו".

אתם גרים בשכירות. כשתמכרו ותחפשו בית קבע, תחזרי על כל זה?

"אני לא רוצה לבטח את עצמי מפני אסונות ולכן לחיות בחפיף. אני רוצה לעשות את זה כמו שצריך. אז נכון, אני לא אעקור שוב אריחים ואסיע אותם במריצות תוך כדי היריון, אבל אני אעשה דברים אחרים בתשוקה. מאמץ הוא לא דבר שצריך לחסוך בו. הלוואי שהייתי יכולה לחיות בבית הזה. אני מקווה שהוא ימצא מי שיעשה אותו מאושר".