שמלת האביב המושלמת: כמו לדבר בשפה זרה
שמלות הן תמיד עניין ילדותי מדי או נשי מדי. התאהבתי בהן דווקא משום שללבוש אותן זה להיות קצת מחוץ לזמן ומפני שהן מפרות את הסדר הטוב: תמיד יש בהן משהו רך מדי שחושף, עם הגוף, גם את הכוונות שאני יוצאת איתן לעולם
בדרך הביתה, שני אוטובוסים ארוכים מתל אביב עד לקצה הרחוק של רמת גן, לא ידעתי את נפשי מרוב התרגשות ולא היה לי מושג מה לעשות. אז עשיתי את הדבר היחיד שיכולתי להעלות על הדעת: המשכתי בעוד שני אוטובוסים אל ביתה של חברה וביקשתי לשאול ממנה שמלה שפעם מדדתי אצלה. למחרת היום, נישאת על אדוות רפרופם של שולי השמלה הכחולה הרחבה, אסע לזירת הפשע, אמציא את השקר הראשון המכוון בחיי, שתמציתו "במקרה הייתי בסביבה אז עברתי לומר שלום", ואקווה בכל מאודי שהוא לא יתבייש להמשיך את מה שהתחיל ויבקש את מספר הטלפון שלי.
שמלה. משהו נפלא יכול לקרות היום
חוץ מלהעיר את לבי וללמדני שיש בי חלקים שנמשכים לדני זוקו'ס של העולם, הפגישה עם הבחור הזה, ויותר מזה - עם השמלה הכחולה, סגרה את פרק החביון בחיי, שנמשך יותר מדי זמן והרבה יותר מדי טרנינגים מכוערים.
אמנם אלה היו שנות השמונים, שנים של קטסטרופה אופנתית מתמשכת, אבל הטרנינגים שלי לא היו תוצאה של חוסר טעם, אלא הצהרה אידאולוגית מנומקת: שקר החן והבל היופי. שנים סיפרתי לעצמי שלזה חונכתי בבית: העדפה של האינטלקטואלי על האסתטי, של הצנוע על המתבלט, של הטבעי על המתאמץ. ואולם, לאחרונה עברתי על תמונות של ההורים שלי ונוכחתי שלא די שלאבא שלי היתה רעמה מבריקה, מכונית אמריקאית וחברות שבלי ספק ידעו דבר או שניים על ריקודים סלוניים, אמא שלי היתה פשניסטה עם רגליים מכאן ועד הודעה חדשה, ביקיני הורס ומכנסי סן טרופז. אז שוב אני נאלצת להפסיק להאשים אותם. אמנם הם לא הורישו לי כרטיס אשראי פתוח לכיכר המדינה ו/או ידע מעשי במשיחת לק, אבל הם לא אשמים בנעוריי עטויי הטרנינגים המכוערים.
אז אולי זאת האמת: הטרנינג היה טקטיקה של הגנה עצמית. נסו אתם להיות ילדה־נערה מתבגרת שמסתובבת בעולם בשיער בהיר וארוך וסופגת מבטים והערות ורמזים והצעות ושריקות וצפירות של מכוניות.
הבחור ההוא לא לקח את מספר הטלפון שלי ביום ההוא, שבו עברתי שם במקרה בשמלה הכחולה. אבל כמה ימים אחר כך, לגמרי במקרה - במקרה שלו, אולי באמת במקרה - הוא נכנס לפאב שמלצרתי בו ואז דווקא ביקש את המספר. וקיבל.
בסופו של דבר הוא לא שבר את לבי, אלא אכזב אותי בהדרגה. אך לאחר אותו מפגש גורלי התחלתי, טיפין טיפין, למדוד שמלות, ובשלב כלשהו גם ממש ללבוש אותן. נכבשתי בכוחו המאגי של פריט הלבוש הזה, שהוא לא פרקטי, שהוא תמיד ילדותי מדי או נשי מדי. התאהבתי בו דווקא משום שללבוש אותו זה תמיד להיות קצת מחוץ לזמן, כמו לדבר בשפה זרה.
היום, למרות הטענות שמכנסיים מחמיאים לי יותר, הארון שלי מכיל כמעט רק שמלות. טעות נפוצה היא לחשוב שהשמלות הן שריד לתקופת החיים הפריזאית שלי. ההפך הוא הנכון: הפריזאיוֹת מקדשות את הנונשלנט, כך שקל יותר להיטמע ברחוב הצרפתי בג'ינס, אולסטאר, חולצת פסים, מעיל טרנץ' ושיער מורם אל על מאשר בשמלה ובנעלי עקב.
לבישת שמלה היא לא מעשה נונשלנטי. להפך: זה מהלך שיש בו השתדלות, יש בו תקווה. כשאני בוחרת שמלה אני יוצאת מתוך נקודת הנחה שמשהו נפלא יכול לקרות היום, ואני רוצה להיות מוכנה לקראתו.
וחמור מזה, שמלה היא הפרעה מכוונת של הסדר הטוב. בבנייני משרדים, בישיבות הנהלה, באזורי תעשייה, בגינות משחקים, בסטודיו שבו אני כותבת לבדי - השמלה אף פעם לא לגמרי הולמת. יש בה משהו רך, חשוף מדי בשביל חיי היומיום. הרגליים שלי נחשפות, ולפעמים גם חלקי גוף אחרים, אבל בעיקר נחשפות הכוונות שאני יוצאת איתן לעולם. לא התכוונתי שייצא לי פוליטי, וחס וחלילה גם לא פמיניסטי, אבל תוך כדי כתיבה אני מבינה: אני לובשת שמלות כדי להזכיר לעצמי שאני כבר לא מפחדת. לא מפחדת להיות יפה וטיפשה, לא מפחדת להיות נשית מדי ולכן לא ראויה, לא מפחדת יותר ללכת ברחוב ושיציקו לי.
לפעמים זה גם נכון.
