אכזבה מהגברת של בן אדרת

טופו בירקות ירוקים צילום: אוראל כהן

המיקום שלה הכי לא מעורר השראה שיש, בקומה העליונה של המרכז המסחרי במתחם G צמרת הנובורישי בתל אביב, מרחק כמה פסיעות ממסעדת התרנגול הכחול של אותו שף. הקונספט אף הוא לא חדש במחוזותינו: אסייתי פריסטייל. העיצוב הססגוני, שמזכיר בית בובות אסייתי, נע בין המקסים (צ'ופסטיקס ורודים) לתמוה (למשל חיפוי התקרה שמזכיר אלומיניום מקומט).

נכנסנו למסעדה בשעת צהריים קצת מנומנמת, והיינו, בתחילת הארוחה, היחידות במקום. מלצרית נחמדה הגישה לנו את התפריטים של הארוחה העסקית, המאפשרת להזמין במחיר העיקרית (88/66 שקל) גם מנה ראשונה.

את העין משכו מיד שתי תמונות ענקיות על הקיר המרכזי, ובהן גבר ואשה ממוצא אסייתי. שאלנו את המלצרית מיהם. היא הרימה מבט חולמני והחלה לספר. אלה, אמרה, הם גברת ואדון לי, זוג שבבעלותו בסטת אוכל רחוב, שבן אדרת נתקל בו בטיולו ביפן. אחרי שאכל בכל המסעדות היקרות והמהוללות ביותר הוא גילה לפתע את הבסטה המשפחתית של הצמד הפוטוגני הזה, והתאהב. הם אנשים מקסימים וזוג אוהב, היא הוסיפה, שמקפיד לסגור את הבסטה בכל יום בשעת צהריים כדי לסעוד יחד ללא הפרעות.

נרגשות בחרנו את המנות מהתפריט. סשימי סלמון שהוטבע ברוטב מתוק ואגרסיבי (בתפריט כתוב שמכיל פונזו, שאלוט מטוגן, ג'ינג'ר ובצל ירוק. בפועל היה לו טעם של רוטב צ'ילי תעשייתי) היה רק קצת יותר מוצלח מהראשונה הנוספת, ספרינג רול מאודה במילוי שרימפס ובוטנים - מנה ששמה משדר רעננות, אבל הביצוע הפך אותה למשהו שנראה כמו עלי כרוב ממולאים שהתפרקו לסבתא בסיר.

מבין העיקריות המנה הסבירה יותר היתה טופו פריך בירקות ירוקים ודפי אורז (66 שקל). הירקות היו פריכים, הטופו פחות והרוטב קצת כבד. עיקרית נוספת, קלמרי סגול ברוטב צדפות וסויה מתוקה, סבלה מטעם לוואי של בצל שרוף והיתה אף היא כבדה וגסת טעמים.

בהמתנה הארוכה לעיקריות חקרנו קצת יותר לעומק את שורשיה של הגברת המרשימה בתמונה שעל הקיר. היה כבר ברור שהארוחה קרסה, אבל הגוגל הבהיר לנו שגם הסיפור ששמענו בעייתי למדי. מיסיס לי התגלתה כבעלת דמיון מחשיד לדוגמנית של מאגר תמונות מסחרי, המופיעה תחת ההגדרה "אשה אסייתית" ולפעמים גם "בת לשבט האינואיטים". לפעמים היא מצטלמת עם כובע פרווה, לפעמים עם כלבון לבנבן חמוד. מעניין מתי היא מוצאת זמן להפעיל את הבסטה ביפן.