לחיות איתה

מעומק המלחמה, החופשה הדנית שלנו נראתה כמו הזיה מתקופות אחרות. המשפחה שאיתה סגרנו על חילופי דירות מיאנה לבוא לישראל, השמים האוויריים נסגרו, וממילא לרעיון החופשה לא היה מקום במרחב המצומצם שבין המוח שמתעקש להבין מה קורה, הלב השבור, והגוף המותש ממתח ומדאגה.

ואז, כשכבר חשבנו שאין לנו לאן או איך לטוס, הסכימה המשפחה המארחת להשאיר לנו את ביתה תמורת חילופים עתידיים, וגם השמים נפתחו. מצאנו את עצמנו על אחד המטוסים החדשים, היפים והחתיכים (על זנבו מאויר גיבור תרבות מקומי שלא הכרנו), וישבנו בטיסת השכר הכי נוחה, יעילה ומרווחת שטסנו בה אי פעם. אמא שלי הכינה לנו סנדביצ'ים של מחלקה ראשונה.

משתזפים בגני טירת רוזנבורג, הפארק העתיק בעיר. כבר 40 שנה שהדנים מדורגים בראש טבלאות האושר והרווחה העולמית צילום: Herv Gyssels

אבל מה אכפת לי מסנדביצ'ים או ממקום לרגליים. בשש בבוקר טיסתנו החלה הפסקת אש. עלינו למטוס, מרובי מזוודות אבל קלים כמו שלא היינו כל הקיץ. השמים היו תכולים והראות היתה נהדרת. האופק הלך והתרחב סביבנו. אליה וקוץ בה: כחלק מהשירות שהיא מעניקה לנוסעיה, חברת התעופה הנהיגה אינטרנט חופשי בטיסה. וכך, בינות לעננים יפהפיים שהתפתחו מעל טורקיה כמו פתיתי פופקורן ענקיים, למדנו שהלחימה התחדשה ושקצין צה"ל נשבה. יכולנו לחסוך לטייס את משימת הנחתת המטוס: העופרת היצוקה, הצוק האיתן, עמוד הענן וענבי הזעם, כל מה שביניהם וכל מה שעוד לפנינו כבדו עלינו מנשוא.

בדרך מהמטוס לאיסוף הכבודה נתקלנו בכתובת גדולה, שחור על גבי קיר מהבהב בירוק: "ברוכים הבאים לאומה השמחה ביותר בעולם (זאת הזדמנות טובה לפתוח בקבוק בירה)".

שלט הפרסומת הגדול ההוא, שהציבה מבשלה דנית ידועה, היה אמת לאמיתה. אחרי שבועיים של טיולים בקופנהגן ודגימה של חיים בה, אנחנו, אנשים ביקורתיים ומנוסים, סומכים ידינו על מחקרי האושר של האו"ם ומודים: הדנים הם אכן נינוחים ופתוחים, וקופנהגן היא עיר תוססת, חיה וכיפית, שאיכות החיים בה היא הגבוהה ביותר (כמו שטען מגזין "מונוקל" שנתיים ברציפות); זו עיר ירוקה, דמוקרטית ופתוחה, שמתוכננת עבור תושביה ואורחיה. נכון שבשעות מצוקה, כשרמת האדרנלין גבוהה, התאהבות היא קלה ומתבקשת - אבל קופנהגן, כך נדמה לי לילה לפני שאנחנו נפרדות, היא מקום לא רק לנחמה, אלא לנשמה. לפחות לנשימה. ואלו נימוקי חבר השופטים:

נערה בגני טיבולי, אולי הלונה פארק האלגנטי בעולם צילום: כנרת רוזנבלום

נערות יפות על אופניים

וקעקועים. חבל שלא היה לנו תירוץ - מחקר או סרט תיעודי - לעצור ולתשאל את המקועקעים על קעקועיהם. רק התבוננו, נפעמים ומסוקרנים, מהשילוב המתוק־חריף בין היופי הדני לקעקועים הרבים. גם בלי לשאול הגעתי למסקנה אנתרופולוגית חשובה: מוצא ההיפסטר מהקופנהגני.

הנשים, תודה לאל, אינן היפסטריות. הן גם לא רזות מדי, מסוגננות מדי או מאופרות מדי, ואפילו לא שזופות מדי. הן פשוט יפות מאוד, ומעודנות, ולובשות שחור על פי רוב, שיערן אסוף בקוקו גבוה, נעליהן שטוחות ושמלותיהן גזורות באורך המתאים לרכיבת אופניים.

העיר הקטנה והשטוחה, שבילי האופניים הנפרדים והבטוחים והציות לכללים יוצרים בקופנהגן תנאים אופטימליים לרכיבה. הרכיבה כאן קלה ונעשית כמעט מאליה. אגב רכיבה אפשר להסב לימין ולנהל שיחת נפש עמוקה עם שותפך למסע, שבדיוק מסב על אופניו לשמאל, לעצור ברמזורים ולחזור ולנסוע ולאותת לפי הצורך מבלי לקטוע את השיחה. לילה אחד ראיתי רוכב אופניים שאותת נמרצות, וחברו שפנה אחריו המשיך ואותת גם הוא במחוות דרמטיות. לקח לי רגע להבין שביד אחת הם רוכבים ובשנייה הם מנהלים שיחה ערה בשפת הסימנים.

מה שקופנהגנים יכולים לעשות על אופניים: לרכוב לבד או עם זר פרחים, לרכוב בזוג, להוביל משפחה שלמה, כולל קניות, כולל הכלבים. ברכיבה הם יכולים לחבר בין עבודה ופארק, בין חלק אחד של העיר לאחר, ולהקטין את העיר לממדיהם שלהם. החירות והקלילות שמנשבות מלהקות רוכבי האופניים יוצרות בעיר מסדרונות רוח של נעורים שאינם קשורים לגיל, של ניידות שאינה כרוכה בכסף.

תפיסת הזמן והמרחב. זאת חוכמה קטנה להתפעל מעיר אירופית בקיץ. אחרי שהתנערו מהחורף הארוך והקשה, האירופים מגלים בעצמם את כל הקלילות שמביא הקיץ, מינוס הלחות והזיעה. שעות האור הארוכות מפעימות, משבשות את השעון הביולוגי לטובה, מותירות נתחי זמן ואור וחוץ גדולים גם אחרי שהסתיימו ענייני דיומא. אבל קופנהגן מפתיעה בתפיסת זמן משונה, חורפית משהו, ששורדת גם בקיץ.

בימים הראשונים שלנו כאן לא מצאנו מקום לאכול בו בחוץ, כי הרעב הישראלי שלנו נתקל במטבחים שנסגרו זה מכבר. אוכלים כאן בחמש־שש, לימדה אותנו המלצרית, ומטבחי המסעדות נסגרים בתשע וחצי. חנויות הבגדים והבוטיקים נסגרים בשש, ומעטים מקבלים קהל עד שש וחצי־שבע. המוזיאונים נסגרים בחמש. ובשאר הזמן? מחמש־שש־שבע ועד אחת עשרה בלילה עושים פיקניקים. על הגשרים, על גדות הנהר, בחצרות הבתים. בפארקים לא, כי גם הם נסגרים מוקדם.

חותרים לצד טיילת הספורט הימי "הגל של קאלוובוד" צילום: Jan Søndergaard

הפער בין עיר מתקדמת מאוד, עיר שהמטרו שלה יעיל ומצוחצח ופנוי ושקט וששירותי האופניים השיתופיים שלה הם חשמליים ומצוידים בטאבלט, ובין שעות הפתיחה הפרובינציאליות מעיד על איזו צניעות מסחרית. נתחים גדולים מהזמן שלא יכולים להיות מוקדשים לצריכה או לעבודה מוקדשים למנוחה, לפנאי ולחיי חברה.

כבר 40 שנה שהדנים מדורגים בראש טבלאות האושר והרווחה. דירוג האושר העולמי ל־2013 (של האו"ם בשיתוף אוניברסיטת קולומביה) קבע שהגורמים המשפיעים על מידת הרווחה והאושר הם התמ"ג לנפש, תוחלת החיים, העובדה שיש מישהו לסמוך עליו, החופש לקבל החלטות לחיים, נדיבות והיעדר שחיתות. בסופו של דבר, לא הבלונד ותכול העיניים הוא המפתח לאושר הדני, אלא היציבות השלטונית ומדיניות הרווחה שמספקות חיי ביטחון וחופש. מחקר אחר טוען שהכל גנטי, ושהדנים מנצלים טוב יותר את מאגרי הסרוטונין.

ואני טוענת שהם מאושרים בגלל הסמארטפונים. או היעדרם. כמעט ולא ראיתי כאן טלפונים נשלפים. נרשמו עדויות לקיומם - בשיחות טלפון אגב רכיבה על אופניים או במשחקים וצ'טים שמתנהלים במהלך נסיעות אוטובוס - אבל שלא כמו אצלנו, הטלפונים אינם שלוחה של הגוף. אמנם ראשת ממשלת דנמרק הלה ת'ורנינג שמידט זכתה לפרסום עולמי בזכות הסלפי שצילמה בלווייתו של נלסון מנדלה, בין נשיא ארצות הברית ברק אובמה וראש ממשלת בריטניה דיוויד קמרון, אבל אין בכך כדי להעיד על ההתנהלות הדנית הכללית. גם בהזדמנויות פז, פריימים מושלמים לאינסטגרם, כמו כל טיול בפארק לפני השקיעה, או לפנות ערב בפפירון, שוק האוכל החדש בנמל, הייתי היחידה כמעט שצילמה (וצילמה). אולי הדנים יודעים לחיות בהווה, ואולי הם יודעים שכל הפוטוגני הזה - השקיעה, הנהר, האדריכלות, עצמות הלחיים - כל היופי הזה יהיה כאן גם מחר.

רוכבי אופניים בשדרות פרדריקסבורג גאדה, במרכז ההיסטורי של קופנהאגן צילום: Jan Søndergaard

נו קומנט. לא העירו לנו כאן אפילו פעם אחת. אף אחד לא חשב שאנחנו לא עומדים בתור הנכון או רועשים מדי או שהחנינו את האופניים לא טוב. כאילו כולם כאן למדו קורסים במכון אדלר: הדנים מציבים גבולות ושומרים עליהם בנוקשות יתרה, כמו שעת הסגירה או איסור הכניסה עם תיקים גדולים למוזיאונים. אבל מעבר לגבולות נראה שלאיש אין כאן צורך לחנך את האחר. הסדר הציבורי נשמר היטב בלי שאיש ייקח על עצמו את תפקיד המבוגר האחראי. כולם מכבדים את הכללים, גם אם לא תמיד ברורה מטרתם. במעבר חציה אחד ליד כיכר העיר עמדו השבוע בערך 40 איש באור אדום. איש מהם לא חצה עד שהתחלף האור לירוק, אף על פי שהכביש היה חסום עקב עבודות תשתית.

גם ההתחשבות הטבעית מצמצמת את הצורך בהערות. ליד מעבר חציה אחר עמד בחור עם סיגריה. כשנעמדנו מאחוריו הוא זז הצדה, כדי לא להפריע עם העשן הסיגריה שלו. עם זאת, אופניים נזרקים כאן בכל מקום, בבלגן מושלם, ויש איזו תחושה שהסדר והיופי ארוזים בכוונות טובות ובקצוות פרומים.

ואני לא יודעת איך זה קשור, אבל שמתי לב שכאשר האנשים כאן נפגשים זה עם זה, הם מתחבקים. חיבוק אמיתי, ארוך, עם כל הגוף.

מבני זכוכית בפארק סונדרמארקן. חופש הדיווש מפיח בעיר נעורים שאינם תלויים בגיל צילום: כנרת רוזנבלום

האשה שחיפשה שירותים נקיים. עם כל הכבוד לעיצוב, וליופי האנושי, ולפארקים ולגנים ולאדריכלות ולעובדה שהילדים נכנסים בחינם לכל מקום כמעט, ושלמרות כל האזהרות קופנהגן לא כזאת יקרה (את רף יוקר המחיה הישראלי קשה לשבור, מתברר), מה ששבה את לבי היה השירותים הנקיים. חדרי השירותים כאן נקיים באופן כמעט ביזארי.

נייהאוון (Nyhavn), שורת הבתים הצבעונית על גדת הנמל המופז, היא תמונת שומר המסך המושלמת שמייצרת קופנהגן ואחד האזורים המתוירים ביותר בה. השירותים הציבוריים שם, הפתוחים לכל ובחינם, לא רק מעוצבים בהתאם לנושא הכללי, עם אריחי קרמיקה לבנים ופרזולי מתכת ודלתות עץ כבדות, אלא גם מצוחצחים. המנקה עומדת בהם בצד התור הארוך, אורבת לדלת התא הבאה שתיפתח, מעבירה ניגוב קטן ורק אז מאפשרת לבאה בתור להשתמש בשירותים.

התפעלות משירותים ציבוריים נקיים נראית קטנונית, אבל זה בדיוק מה שממכר בקופנהגן. היא לא קוקטית כמו פריז או מתפקעת מאפשרויות כמו ניו יורק. היא בדיוק כמו שצריך. הזכות לשירותים נקיים צריכה להיות זכות יסוד, כמו שירותי בריאות וחינוך טובים. טעם טוב ונימוסים צריכים להיות ברירת מחדל כמו תחביר נכון. שבילי אופניים טובים ותחבורה ציבורית מצוינת הם תשתית חיונית לכל עיר. העסקה הוגנת ואפשרות להתפתחות עסקית הכרחיים לחברה יצרנית טובה. וכולנו, כמו הדנים, צריכים להיות מסוגלים לסמוך על נבחרי ציבור.

דנמרק היום היא שלווה ומשגשגת, אבל לא תמיד היתה כזו. היא כבשה ונכבשה, החריבה ונחרבה, היתה אימפריה והתכווצה, הפסידה את הונה במלחמות. קופנהגן נשרפה ונהרסה ונבנתה מחדש. אלא שבמאה ה־19, אחרי התבוסה הדנית לפרוסיה ולאימפריה האוסטרית, קמה תנועת בתי החינוך העממיים מתוך כוונה "לרכוש מבפנים את שהפסדנו בחוץ". הדנים התחילו להשקיע בעצמם, בחינוך ובפיתוח אישי. הם הפסיקו להילחם והקימו אומה דמוקרטית שדואגת לאזרחיה ולארצם, אומה שתושביה שמחים ורגועים, ושדאגתם העיקרית היא מזג האוויר.

דנמרק וישראל דומות בגודלן, ולאף אחת מהן אין משאבי טבע להישען עליהם. אבל הסיטואציה הישראלית והמצב היהודי הם עניין אחר לגמרי. אני לא משווה, חלילה. אסור להשוות. אבל קופנהגן היא מה שהעולם היה צריך להיות. ומכיוון שאפשר להניח שאפילו האשה שמנקה את השירותים בנייהאוון משתכרת בכבוד מעמלה, ודנמרק משגשגת למרות ועל אף התנאים הסוציאליים המופלגים שלהם זוכים אזרחיה, זאת אולי ההוכחה שהעולם לא רק צריך להיות כזה, אלא גם יכול להיות כזה.

מה קורה בקופנהגן עכשיו | המלצות

מבלים מול שמש חצות

שוק האוכל פפירון (Papirøen): בהאנגר גדול בנמל, בין גלריות וחנויות עיצוב, רציף אחד ממסעדת נומה המהוללת, נערכת המסיבה הכי טובה בעיר: שוק תוסס של דוכני אוכל מהעולם, שבו מוכרים שפים ויזמים צעירים את מרכולתם מתוך מכוניות ישנות או בקתות מקושטות. בחוץ: מסיבות רחוב, אירועי תרבות ושמש (כשיש). ממש בצמוד פועל Experimentarium City, מוזיאון ילדים נהדר.

copenhagenstreetfood.dk

מיצב האמנות Andante: בפארק סונדרמארקן היפהפה בוקעים מהדשא שני מבני זכוכית שמובילים למאגר מים תת־קרקעי היסטורי שיוּבש והיום הוא חלל מפעים ואפוף ריח נטיפים (שמתהווים בו באמת). האמן הדני כריסטיאן למרז (Lemmerz) עורך במקום את המיצג Andante, עבודה יפהפייה שכמו צומחת מתוך החלל. עד 30 בנובמבר. בסמוך נמצא גן החיות של קופנהגן, אחד היפים באירופה.

מסעדת ראניז: תאילנדית פשוטה, צבעונית ונהדרת, בשולי כיכר שכונתית שתחומה בבנייני מגורים בנורברו. הכיכר נמתחת למדרחוב קצר ושוקק בשעות הלילה, עם ברים ובתי קפה בטאץ' ערבי אופנתי. ranees.dk

מוזיאון לואיזיאנה: אחד המוזיאונים הכי מרחיבי לב בעולם שממוקם 35 ק"מ מהעיר. אסור להחמיץ, במיוחד כעת, כשהאגף הדרומי הופקע לטובת Riverbed, מיצב מרתק של האמן הדני־איסלנדי אולאפור אליאסון. louisiana.dk