נוף יפה, אוכל רפה

מסעדת סיטארה במתחם סי אנד סאן שוב החליפה שף, אבל נחלתם הקולינרית של בני העשירון העליון נותרה ללא שינוי: יקרה מדי ועם אוכל סתמי

גלי וולוצקי 08:5201.06.15

תגיות:

גם במהלך ימי שרב נוראים העסקים בסיטארה שבמתחם סי אנד סאן בתל אביב כרגיל. אחרי שתשלמו 30 שקל על חניה תיכנסו למרחבי השיש הקרירים של המתחם, והמזגן והנוף כבר יעשו את העבודה. בשעת צהריים המסעדה מאוכלסת בדלילות, והמארחת מאפשרת לנו, בדוחק, לתפוס שולחן לחמישה הצופה לים. בשולחן הסמוך ישובים גבר ואשה שנראה ששניהם עברו תחת ידיו של פלסטיקאי חרוץ במיוחד. המראה כה מרשים, עד שהוא מתחרה בגלים הנשקפים מן החלונות.

על כך שזוהי מסעדה המכוונת לאלפיון העליון אפשר ללמוד לא רק מהחזות המוקפדת והמלוקקת במיוחד של הנוכחים, אלא בעיקר מהמחירים. אפילו הדיל העסקי כאן מתומחר בפראות, והוא כולל ארבעה מסלולי מחיר, מ־79 ועד 139 שקל, עם מנות כמו שניצל או פיצה במסלול הזול ביותר, ופילה דניס או אנטרקוט במסלול היקר. כל המסלולים כוללים מנה ראשונה ושתייה, ואת האפשרות להזמין את יין הבית או קינוח במחיר 25 שקל.

כל מיני ירקות

לפני כשמונה חודשים הצטרף למטבח של סיטארה השף צחי מלול, שבעברו עבד ברפאל וגם החזיק למשך זמן קצר את מסעדת אלמנטרי המוצלחת ביפו. היצע המנות, למרבה הצער, נשאר בנאלי עד כדי פיהוק גם בהנהגתו של מלול, וכולל את כל המנות הגנריות של העיר - מפילה סלמון דרך פילה דניס ועד המבורגר ופסטה פירות ים. השירות היה חביב ומשתדל, אבל לא מקצועי במיוחד. המלצרית הצעירה באמת ניסתה לעזור לנו לבחור מנות, אבל הידע שלה לגביהן היה עלוב. על השאלה אם מדובר בפירות ים טריים השיבה "הם מגיעים כמה פעמים בשבוע" ולא ידעה לומר אם מהמקפיא או מהים, ועל השאלה מה יש במנה המכונה ירקות שוק טריים ענתה: "כל מיני ירקות מהשוק".

נאלצנו לפתור את התעלומות בעצמנו. ירקות השוק התגלו כתלולית של ירקות וגבינת פטה - היו שם גזרים כתומים וסגולים, שומר, קולורבי, מלפפונים ועגבניות שרי צבעוניות - אבל חלק מהגזרים היו זקנים וסיביים וכמעט לא אכילים. מנה ראשונה נוספת, קרפצ'יו של פילה בקר, הורכבה מפרוסות אפרפרות ודקות כנייר של בשר שכמעט אי אפשר היה להרגיש בטעמו בגלל זילוף אגרסיבי מדי של חומץ בלסמי.

קערת המולים של סיטארה - בינונית עם רוטב דליל ואנמי. דימוי טוב למסעדה כולה צילום: עמית שעל

לא משהו מיוחד

בעיקריות המצב לא השתפר. קערת מולים ברוטב שמנת ויין לבן (79 שקל) היתה בינונית, עם רוטב דליל ואנמי, ופאייה פירות ים - מנה גדולה של אורז רך מדי עם מעט ירקות, שרימפס מהקפאה, קצת קלמרי וסרטן אחד - היתה אף היא מנה שכמותה אפשר לקבל בכל מסעדה בינונית, ואינה מצדיקה את התמחור הגבוה (115 שקל).

ניסינו להתנחם בקינוח, טפיוקה קוקוס (25 שקל בעסקית), שהצליחה להיות המנה הטובה ביותר בארוחה גם בלי להיות משהו מיוחד באמת.

מתברר שלמרות חילופי השפים התכופים של המסעדה בשנים האחרונות, הים הוא אותו הים וסיטארה היא אותה סיטארה - מסעדה יקרה מדי ולא מספיק טובה שמצליחה להישאר רלבנטית בעיקר בזכות הנוף המרהיב ועומק הכיס של דיירי המתחם. עולה השאלה למה דווקא בעלי האמצעים מסכימים להתפשר על שירות ואיכות ברמה בינונית לכל היותר, אבל כנראה שכשיש כסף אפשר לדבוק גם בהרגלים לא מוצלחים. על כל פנים, לאחרים אין שום סיבה להגיע לסי אנד סאן ולשלם מחיר מופקע, גם על החניה.

סיטארה