ביקורת תערוכה: "אנשים", הגלריה האוניברסיטאית ע"ש גניה שרייבר

תערוכה קבוצתית העוסקת בדיוקנאות, מתוך העבודות באוסף יגאל אהובי לאמנות (עד 6 במאי. אוניברסיטת תל־אביב, הכניסה חופשית).

דבר המבקרת: לא מעט עבר על אוסף האמנות של יגאל אהובי בשנה וחצי האחרונות. זה התחיל בשיתוף הפעולה של איל הנדל"ן עם הגלריה האוניברסיטאית, שבמסגרתו יוצגו בה תערוכות מאוספו העצום, ושזכה לביקורות מתוך עולם האמנות וגם מחוצה לו. אחרי שנה עזבה את האוסף האוצרת שרית שפירא, וכעת מוצגת התערוכה הראשונה שלא נאצרה על ידיה.

את "אנשים" אצר מתן דאובה, שעובד גם הוא עם אהובי זה שנים, ואפשר לראות בבירור את שינוי הכיוון. בעוד נושאי התערוכות הקודמות היו אמורפיים ופילוסופיים, הנושא כאן הוא פשוט — דיוקנאות והתפתחותם במהלך השנים. היצירות בתערוכות הקודמות פרסו את משנתם של אמנים בינלאומיים שלא זוכים לראות הרבה בארץ, אך לא תמיד הקשר ביניהם היה ברור. כעת מדובר בקבוצה של יצירות קומוניקטיביות הרבה יותר. זו כנראה היתה מטרתו של אהובי — להפוך לקומוניקטיבי יותר. והוא מצליח.

החלל התחתון של הגלריה מוקדש כולו לפרויקט מקסים של הצלם הנס־פיטר פלדמן בשם "100 שנים". פלדמן מציג דיוקנאות של 100 אנשים, מגיל 0 ועד גיל 100, בפורמט אחיד ומונוכרומטי. בעידן הסלפי והפייסבוק נתקלנו כבר בפרויקטים שמלווים את אותו האדם במשך שנים, אבל דווקא העובדה שיש כאן 100 דמויות שונות מעלה בצופה שאלות לגבי התאמתו האישית בעולם וההתבגרות האישית שלו.

עבודות של צ'אק קלוז, יוסוף קארש ורוברט מייפלת'ורפ. בליל כיפי של פורטרטים צילומים: צ'אק קלוז, יוסוף קארש, רוברט מייפלת'ורפ

בחלל העליון של הגלריה מוצגות שאר העבודות. רובן הגדול הוא מעין בליל של פורטרטים, עשויים בידי אמנים ישראלים ובינלאומיים, צעירים לצד ותיקים. אפשר למצוא ביניהן עבודות של צלמים איקוניים כמו אלה הנהדרות של ריצ'רד אבדון, רוברט מייפלת'ורפ ודיאן ארבוס, שמלמדות לא מעט על תקופות שבהן הן צולמו, וגם של ציירים ישראלים בני זמננו כמו ניר הוד, גילי אבישר ועדו מיכאלי. האמנים מציגים דיוקנאות עצמיים לצד דיוקנאות של אחרים, ומה שמשותף לכולם הוא האפשרות שהם נותנים לנו להתבונן ישירות בפני אדם אחר, מבלי שיצטרך להחזיר לך מבט. הרי כולנו נהנים לבחון את מי שלצדנו, וזו ללא ספק אחת ההנאות בתערוכה.

אחת העבודות שמושכות את תשומת הלב היא שטיח רקום של האמן צ'אק קלוז, שמציג פורטרט ענק של הדוגמנית קייט מוס. אין ספק שבהצבתו יש גם מהלך פופוליסטי — כי מי לא רוצה לבהות בקייט מוס, ועוד בכאלה גדלים — אבל מדובר בטכניקה מעניינת ושונה. אפרופו טכניקה, העבודה שכנראה שווה את כל הביקור בתערוכה היא זו של וויליאם קנטרידג', שמציג פסל עשוי חתיכות נפרדות שמתחברות באופן תלת־ממדי לידי פורטרט. זו עבודה שיש בה ממד שלם של גילוי, וזה בדיוק סוג העבודות שאנשים, גם אלה שלא מבינים באמנות, אוהבים.