כולנו רומן זדורוב

ישראל היא מדינה זעירה, צעירה וגם משונה ביחס למדינות אחרות. משונה כל כך שהאסונות הגדולים ביותר מתקבלים בה בשלווה תמוהה, ואחרים - אסונות אישיים יותר - מזעזעים את תחושת הביטחון המדומיין. כזו היתה פרשת תאיר ראדה, ילדה יפה בת 13 שנרצחה באכזריות (כאילו שיש רצח אחר) בשירותי בית ספרה בקצרין. פרשת תאיר ראדה הפכה לטווין פיקס שלנו והיא ללורה פלמר שלנו. ישראל כעיירה קטנה ומנומנמת לכאורה, ששלוותה מוחרדת על ידי אירוע כאוטי שכאילו לא שייך למקום ולזמן.

לי זה לא יקרה

הרצח הנורא התגלה כשלב הראשון בשלבי סולם רעוע מאוד - ההמשך שלו הוא (אולי) טרגדיה שנמשכת עד היום, טפילת האשמה על רומן זדורוב, ספק רוצח ספק קורבן נוסף. וכאן הסיפור מתחיל להסתבך. מעשים כמעט אקראיים של אלימות הם דבר שקורה כל הזמן בצורה כזו או אחרת, אבל יש איזו נחמה פורתא בהיגיון העקום שהם מקבלים אחר כך: אשה נרצחת בידי בעלה, איזה דבר נורא, אבל אנחנו מיישבים זאת - מדובר בסכסוך פנימי, מדובר בעולים חדשים, מדובר באוכלוסייה מוחלשת גם כך. ההסבר לא עושה זאת טוב יותר, אך הוא עושה את זה קל יותר לעיכול. לא מדובר בנו.

רומן זדורוב גם הוא לא אנחנו, האנחנו הדמיוני. עולה מחבר העמים, לא מכאן, לא שייך, כמעט לא יודע את השפה, איש לא יאמר עליו "מלח הארץ" ויצטמרר מאיזו פגיעה בשלמות הדימוי של הצבר הישראלי. קל היה לנו לוותר על רומן זדורוב, הוא אדם ללא פנים כמעט. ובכל זאת, מראשית הפרשה הארורה הזאת יש ספק מנקר. אין פה אפילו היגיון עקום שאנו משתמשים בו כדי להפיס את דעתנו, להרגיע את החרדה ולהשכיב את התינוקות לישון בשלווה.

כמו באמריקה

אל תוך הפרשה הזאת נכנסת הסדרה "צל של אמת: מי רצח את תאיר ראדה?" שיצרו מיקה תימור, יותם גנדלמן וארי פינס. סדרה תיעודית חוקרת מהסוג שעוד לא נראה בישראל. סדרות מתח תיעודיות דוגמת "המדרגות", שעקבה אחר משפטו של הסופר מייקל פיטרסון אשר הואשם והורשע ברצח אשתו, "הג'ינקס" המדוברת, שאפילו הביאה בעבודה התיעודית שלה להרשעת המיליונר האקסצנטרי רוברט דרסט, ו"לעשות רוצח", שעוקבת אחר הסיפור המפותל והמטריד של סטיבן אייברי - מרגע שאלה החלו כבר היה ברור שמישהו צריך להרים את הכפפה התיעודית באשר לפרשת ראדה־זדורוב.  

מתוך הסדרה "צל של אמת, מי רצח את תאיר ראדה" באדיבות: ערוץ HOT ,8

מהסדרה המרתקת והעשויה היטב - לפחות לפי שני הפרקים הראשונים - ניכר שיוצריה יודעים לספר סיפור היטב ועומדים

בכבוד במשימה. ואולם, מעניין יותר הצורך שעולה, הצורך שהטלוויזיה היא שתחשוף בפנינו את הכוחות הפועלים ותגן עלינו מפניהם. הטלוויזיה תאמר לנו מה מסוכן לנו לאכול, אילו חומרים מזרימים לנו במים, מי נגדנו, מי בעדנו ומה האמת. הטלוויזיה - לא זו הממשית, אלא הסימבולית, זו שתוחזקה בלי ספקות במיינד הקולקטיבי הישראלי בתקופה שבה היה רק ערוץ אחד ושמה שנאמר בה היה בהכרח נכון כי לא היה מה ומי שיסתור אותה - היא זו שאנחנו נתלים בה במצב של חוסר ודאות. הטלוויזיה הזאת היא עבורנו מה שהסוכן דייל קופר הוא לעיירה טווין פיקס, גורם חיצוני בלתי תלוי שאינו מעורבב באינטרסים הפנימיים, היחיד שמסוגל לשפוך אור על תעלומה מדירת שינה.

חוסר האמון המובנה שרק מעמיק בין אזרחי ישראל ומוקדי הכוח (בייחוד המשטרה) בשנים האחרונות הוא כזה שמדביק את הפער בינינו לבין אמריקה. בנסיבות הקיימות אנחנו לא רק נהנים מעשייה טלוויזיונית חוקרת, אנחנו גם זקוקים לה. ה"יהיה בסדר" ו"לנו זה לא יקרה" פינו את מקומם לטובת "אין על מי לסמוך", ואם להסתמך על צילומי החקירה של רומן זדורוב, יש לנו סיבה להיות מוטרדים. המרחק בין האחר ובינינו הצטמצם. באין חוקיות אנחנו האחר, ובאין חוקיות כולנו בנסיבות הלא נכונות עלולים להיות רומן זדורוב.