המנכ"ל שצילם אותי

"אנחנו מגיעים למקומות שאף אחד לא מגיע אליהם", אומר הצלם אלי אטיאס, "פילנתרופ רגיל רק יתרום את הכסף שלו לקהילה, אנחנו מגיעים אליה, מביאים את הסיפורים. הייתי בקירגיזסטן כמה פעמים, ולאוש (Osh, העיר השנייה בגודלה במדינה — א"ב) אף פעם לא הגעתי כי היא מסוכנת. בביקור האחרון שלנו עשינו את כל המאמצים, כולל אבטחה, כדי להגיע ולראות את 18 היהודים האחרונים שנשארו בה".

כשאטיאס אומר "אנחנו", הוא מתכוון לקבוצת Jdocu שהוא מוביל. מדובר בקבוצה של בעלי ממון שהם גם צלמים חובבים, אשר מסתובבת בעולם עם מצלמות ומתעדת קהילות יהודיות נכחדות. הקבוצה מונה כעשרה חברים (המספר משתנה ממסע למסע), ובהם עו"ד אמיר הלוי, בעלים־שותף במשרד גרוס קלינהנדלר חודק הלוי גרינברג ושות', יוסי ביינארט, מנכ"ל הבורסה (למסע האחרון להודו לא הצטרף), אליעזר יערי, שיי בייליס, עו"ד ד"ר אילן כהן ועוד.

הקהילה האחרונה שתיעדו היא יהודי הודו, והצילומים תלויים בתערוכה הקבוצתית "מהודו עד כאן", המוצגת בסלון יפו בנמל יפו כחלק מפסטיבל הצילום הבינלאומי הרביעי שנפתח בשבת (עד 7 במאי). התערוכה חושפת אותנו לא רק לסיפורה של יהדות הודו (שלוש קהילות שונות - קוצ'ין, בני ישראל והבגדדים), אלא גם לזה של הקבוצה - פרויקט חברתי מתמשך המתעד קהילות יהודיות מתמעטות.

אלי אטיאס. "מתעקשים להגיע גם למקומות מסוכנים" צילום: אוראל כהן

המקים והרוח החיה מאחורי הקבוצה הוא בני לוין. לוין, המייסד ומנהלה לשעבר של חברת נייס וחבר קרן היזמות וההשקעות החברתיות IVN, מקדיש כיום את זמנו לפעילויות חברתיות בלבד. "אני חושב שאנחנו הישראלים הצלחנו גם אישית וגם חברתית", הוא מסביר, "והגיע הזמן שנסתכל מעבר למגרש הסגור שלנו ונראה מה קורה לשאר העולם היהודי. אם אנחנו יכולים להראות שאכפת לנו מהיהודים במקומות אחרים, גם אנחנו נתחזק מזה".

בית אבות יהודי במומבאי, הודו צילום: אמיר הלוי

אטיאס מדריך ומכוון את החברים במציאת הדימויים. הם לא מחפשים אמירה אמנותית; השליחות שלהם דוקומנטרית: להביא לעיניים ישראליות את הסיפור האמיתי של אותם האנשים, "בלי לשנות את המציאות", אומר לוין.

בית הכנסת של הקהילה הבגדדית, מומבאי הודו צילום: יצחק גורן

בני לוין. "לא מתערבים במציאות" צילום: אוראל כהן

התמונות המעניינות ביותר הופכות בכל שנה לתערוכה, וההכנסות ממכירותיהן נתרמות לאותה הקהילה. מלבד העזרה הכספית לקהילה, המטרה היא לעורר מודעות לעובדה שיש ערים וכפרים במקומות נידחים בעולם שנשארו בהם מעט יהודים ששומרים על הגחלת. את הטיול שעשו בקובה בשנה שעברה, למשל, הציגו בבית החולים של נהריה: התמונות נתרמו לו ומוצגות בתצוגת קבע במחלקות השונות (ניתן להציץ ב־jdocu.com). אחרי הטיולים הם מלווים בצילומים גם את בני הקהילות שכן עלו לארץ.

את הפעילות עושה הקבוצה בשיתוף הג'וינט, שעוזר להם לאתר את הקהילות. "הג'וינט פועל אחרת מהסוכנות היהודית, שמטרתה להעלות יהודים לארץ. הוא עוזר ליהודים במקום שבו הם נמצאים", אומר אטיאס, שגם מלמד צילום עיתונות בוויצו חיפה. "בהתחלה שאלנו למה", הוא ממשיך, "למה אתם גרים בצריף מתפרק, במדינה קשה? למה אתם לא משתמשים בזכות השיבה ועולים לארץ? אחרי כמה מפגשים למדנו לא לשאול. לכל אחד יש סיבה. אחת עושה זאת כי הבת שלה בכלא והיא לא מוכנה להשאיר אותה לבד, ושתי אחיות לא יכולות לעזוב את הקבר של אביהן".

מחשב על עץ

הנסיעה להודו היתה מרגשת במיוחד. אלפי יהודים נשארו שם, ובהם אחד ש"המשימה שלו בחיים היא לשמר את בית הכנסת", נזכר לוין. "הוא נמצא בחלק האחורי של חנות וכמעט לא מגיעים אליו, אבל הוא שומר על המורשת". לוין מספר גם על אישה במומבאי שחיה בבית קטן שנבנה על עץ: "עולים אליו ממש כמו לבתי עץ של ילדים והיא חיה שם עם ילדיה. מתחתיו יש לה מכולת קטנה.

אתה נכנס ורואה ילדה יושבת מול מחשב, זה קיצוני".

אל תשכחו אותנו

הם לא שולפים את המצלמות מיד, אלא דואגים להכיר קודם את האנשים. "אנחנו מחכים לרגע האמיתי", אומר לוין. כשני שלישים מהתמונות בכל סדרה מציגות את אנשי הקהילה והשאר את הנוף המקומי, "כי חשוב להראות איפה הם חיים, להציג את הקשר למקום".

המקום שהכי ריגש אותו הונצח בתמונה שצילם אמיר הלוי באחת מהערים בקירגיזסטן, "זו עיירה שלא הגיעו אליה יהודים עשר שנים, הזקנים כבר בסוף חייהם. אירחו אותנו, בישלו ואפו. לפני שהלכנו אשה מבוגרת יפה מאוד עם דמעות בעיניה אמרה: אל תשכחו אותנו".