תראו אותן: הנשים שמאחורי הצילומים של מירי דוידוביץ'

העניינים נראים כרגיל בסטודיו של קולקטיב קוצ'ינטה הממוקם בקריית המלאכה בדרום תל אביב. באמצעו של יום המקום שוקק חיים. העובדות, כולן מבקשות מקלט מאריתריאה וסודן, שקועות בסריגת סלי בד חדשים. אחרות שקועות בשיחה ערה כשתינוקותיהן מונחים שקטים בעגלות לצדן. קירות החלל התעשייתי מחופים מדפים גדולים עמוסים עשרות סלי בד, שטיחים ומוצרים לבית, הכל בעבודת יד מוקפדת בשלל צבעים וגדלים.

את הקולקטיב ייסדה דידי מימון קהן, פסיכולוגית קלינית ופעילת זכויות אדם, יחד עם הנזירה האריתראית עזיזה קידאנה, שמחקרה על אודות העינויים והאונס שעוברים נשים וגברים במחנות העינויים בסיני תרם רבות להבנת מצבם המורכב של הפליטים, וב־2012 היא אף קיבלה אות לשבח ממשרד החוץ האמריקאי על מאבקה בסחר בבני אדם. קוצ'ינטה מהווה לא רק מקום תעסוקה אלא גם מקור לתמיכה נפשית, חברתית ודתית. 90 נשים רשומות בו, רובן אמהות חד־הוריות, נשים שעברו תאונות עבודה או חלו, חסרות זכויות רפואיות, אשר לא יכלו להמשיך לעבוד במקום עבודתן.

מימין: לינה ג'ק אגולו, זיגרה רדה ואשוק לוול אקוק בצילום של דוידוביץ'. קוצ'ינטה מהווה מקור לפרנסה וגם לתמיכה נפשית צילום: מירי דוידוביץ'

אווירה משפחתית נינוחה שורה בכל, ובכל זאת, חוק הפיקדון שנכנס לתוקפו בחודש מאי, שלפיו מפרישים מבקשי מקלט 20% משכרם לפיקדון אותו יקבלו עם יציאתם מהארץ, כמו גם 16% מהמשכורת שייגבו מהמעסיק עבור פנסיה, מהווה ענן כבד המאיים לסגור את המיזם.

לפני שנה התחילה צלמת האופנה והפרסום המוערכת מירי דוידוביץ' לצלם את אוכלוסיית מבקשי המקלט בדרום תל אביב.

במהלך שיטוטיה הדרומיים גילתה את קוצ'ינטה, קנתה כמה סלים, והחליטה לתרום ולצלם קמפיין שיעזור למיזם להמשיך ולהתקיים. במקביל, ביום חמישי הקרוב, במסגרת אירועי לילה לבן בתל אביב, אפשר יהיה לקנות את מוצרי קוצ'ינטה בדוכן שיוקם ברחוב בצלאל יפה פינת שדרות רוטשילד.

"המצב של הנשים הוא הקשה ביותר מתוך קהילת מבקשי המקלט", אומרת דוידוביץ'. "הן המוחלשות ביותר בקהילה מוחלשת גם ככה. הרבה פעמים הן לא מוכנות או לא יכולות להצטלם כיוון שהגבר שלהן לא מאשר להן. המפגש איתן דרך קוצ'ינטה נתן לגיטימציה לצילום והן שיתפו פעולה". דוידוביץ' ומבקשות המקלט יצרו יחד סט צילום קטן וארעי ובמהלך יום שלם נשים באו להצטלם, בישלו וקלעו סלים ואת התמונות נכון להיום ניתן לראות באתר של קוצ'ינטה.

הצלמת מירי דוידוביץ'. "צילומים שמצילים את כבודם של מי שתוייגו כמסתננים"

"בעיית הפליטים היא הבעיה הכי גדולה שקיימת היום בעולם בעיניי, והרגשתי שאני חייבת לעשות משהו בנושא", מספרת דוידוביץ'. את הגישוש אחר נושאי צילום התחילה דוידוביץ' דווקא בנסיעה לפורטוגל ומרוקו מתוך רצון לצלם את הפליטים על סירות רעועות בעודם מנסים להינצל. במהרה הבינה שכדי לצלם פליטים היא אינה צריכה לנסוע רחוק אלא רק להסיט את מבטה לחצר האחורית של תל אביב.

בנוסף לעבודה עם קוצ'ינטה, יוצאת דוידוביץ' בשבתות עם מצלמתה ופוגשת את מבקשי המקלט. היא מצלמת דיקנאות במבט אוהד, כשהמצולמים לבושים בבגדים מסורתיים, מקיימים את טקסיהם ברחבי פארקים בדרום העיר. תוך כדי הפעולה הצילומית היא מצילה את כבודם של נשים וגברים שנרמס ואבד משום תיוגם בציבוריות הישראלית כמסתננים. העדויות, לעומת זאת, מצביעות על מסעות ייסורים ארוכים שעברו עד שהגיעו לישראל הכוללים רדיפות המשטר וסכנת מוות בארץ מוצאם, וממשיכות בחטיפות למחנות עינויים של כנופיות סוחרי אדם בסיני.

אשוק לוול אקוק בצילום של דוידוביץ'. חולמת לחזור להיות בן אדם צילום: מירי דוידוביץ'

"אין לאן לחזור"

"לא כיוונתי לזה, אבל נשבתי ביופי הנוכח אצל האריתראים והסודנים," מספרת דוידוביץ' על חווית הצילום כשחוש צלמת האופנה מדבר מגרונה, "זה יופי שאי אפשר להתכחש לו, והוא לא קשור למעמדם כמבקשי מקלט. מתחת לאף שלנו חיה קהילה של דוגמני על, ואני מרגישה שזו פריבילגיה שהם הגיעו לכאן. זה מעשיר את התרבות שלנו".

אשוק לוול אקוק (40), האחראית בקוצי'ינטה על מלאי החומרים ואירגון אירועי מכירה, חייתה עד לפני כמה שנים בערד ועבדה כחדרנית בבית מלון בים המלח. היא מבקשת מקלט מסודן, נשואה ואם לשלושה וחיה בישראל כעשור. אחרי שחלתה נאלצה לעבור עם משפחתה לתל אביב, כיוון שבמלון לא היו מוכנים להמשיך להעסיקה. "כשעברנו לתל אביב המצב היה מאוד גרוע. בעלי עבד, אבל זה לא הספיק. הייתי מאוד בודדה", היא מספרת, שכנה שראתה שאני צריכה עזרה סיפרה לי על קוצ'ינטה. "הגענו לכאן יחד, עברתי הכשרה בסריגה והתחלתי לעבוד. כאן אני מרגישה שכולם כמו משפחה. המקום הזה נותן לי כוח וסבלנות. כאן אני לא לבד, אני עם האחיות שלי".

כשהיא נשאלת לגבי חוק הפיקדון נראית לוול אקוק כמי שהיאוש שאחז בה עד כה סוגר עליה ומעמיק כדרך אפלה חסרת מוצא. את ספרי הלימוד והארוחות לילדים לבית הספר בשנה הבאה היא לא יכולה לשלם כעת. "אין לאנשים כאן כלום", היא אומרת, "אין לנו מקום אחר ללכת אליו. אנחנו כאן. בסודן לא נשאר יותר אף אחד. אין לאן לחזור ואין לאן להתגעגע. אם היה מקום, הייתי הולכת כבר לפני שנים, ולא רק אני. כל מה שאנחנו מבקשים הוא עזרה.

"אנחנו לא יכולות למכור סלים ברחוב, אנחנו צריכות תמיכה של אנשים פרטיים שיפתחו את הבתים שלהם עבורנו. אם יש מישהי שרוצה לארח אותנו בביתה ולקרוא לחברות לבוא ולשמוע את סיפורינו, להכיר אותנו ולקנות סלים, זאת תהיה עזרה גדולה".

כשהיא נשאלת על מה היא חולמת עונה לוול אקוק, "לחזור להיות בן אדם, כי עכשיו, עם החיים האלה שיש לי, אני חיה, אני לא בן אדם".

דידי מימון קהן. "איך אנחנו כישראלים עושים דבר כזה?" צילום: מירי דוידוביץ'

300 שקל לאוכל בחודש

"החוק יעביר את קהילת מבקשי המקלט ממצב העוני הקשה שהם חיים בו למצב של עוני עוד יותר עמוק", מוסיפה מימון קהן, "אישה שמקבלת משכרות של 4,500 שקל למשל, תישאר עם 3,600 שקל, מתוך זה היא משלמת שכר דירה של 2,500 שקל לחדר קטן ומוזנח בדרום תל אביב. זה משאיר אותה עם 1,100 מתוכם היא משלמת לגן של הילד 800, וזה במידה שיש לה רק ילד אחד, אז היא נשארת עם 300 שקל איתם היא צריכה להסתדר במשך כל החודש. החוק יביא אנשים לעוני מכפיר וליציאה למגורים ברחוב. זה מביך. איך אנחנו בתור ישראלים יכולים להרשות דבר כזה?".

מרשות האוכלוסין וההגירה נמסר בתגובה:

אין חוק מבקשי מקלט. מבחינת החוק הם מוגדרים כמסתננים.

כל מי שחש סכנה לחייו רשאי להגיש בקשה למקלט, ולראיה - אלפים הגישו. אין זה אומר שהפליטות ניתנת באופן אוטומטי ואנו פועלים על פי אמנת הפליטים הבינלאומית ומי שעומד בהגדרות שנקבעו מקבל מעמד.