ביקורת הצגה: "סוס אחד נכנס לבר"

הרעיון לעבד לבמה את ספרו של דויד גרוסמן “סוס אחד נכנס לבר” היה של הבמאי מיכה לבינסון ז”ל. אחרי שקיבל את ברכת הדרך מהסופר צירף אל שולחן העבודה את אבנר בן עמוס ובהמשך גם את דרור קרן שמגלם את התפקיד הראשי. שלושה שבועות אחרי תחילת החזרות בתיאטרון הקאמרי נפטר לבינסון במפתיע והותיר את כולם המומים. המושכות הועברו לידיו של קרן שלקח על עצמו את משימת הבימוי באומץ וברגישות בהשראתו של לבינסון.

גרוסמן, שזכה לפני חודש בפרס מאן בוקר היוקרתי על ספרו, כתב על מופע הסטנד אפ של דובל’ה ג’י במרתף עלוב בנתניה. מופע שמתחיל בוולגריות סטנדאפיסטית אופיינית עם בדיחות ופאנצ’ים, אך תופס כיוון אחר ומפתיע כשהגיבור (האנטי גיבור) מתרסק כשהוא מפליג אל מחוזות ילדותו, אל הילד מלא הדמיון שהלך על הידיים, שגדל עם אמא ניצולת שואה ועשה לה חיקויים של הגשש החיוור ושייקה אופיר, שחייו השתנו ללא הכר באמצע שבוע גדנ”ע אחד.

דבר המבקרת: זוהי הצגה שמתחילה בצחוק ומסתיימת בדמע ובסופה לא נשארה עין יבשה באולם. לא מדובר בסטנד אפ, על אף שיש בדיחות מוצלחות מאוד, כי אם בהצגה מרתקת ומרגשת שמפלחת את הלב, במרכזה עומד מי שעוסק באמנות הבמה הכי חושפנית שיש. האמונים על מלאכת העיבוד הצליחו לחלץ מהרומן של גרוסמן מחזה נפלא ולעבור בין המדיומים בהצלחה.

דרור קרן ואיה גרניט. תצוגת משחק מרהיבה צילום: ז'ראר אלון

יש משהו טוב בחיבור בין גרוסמן לתיאטרון. אחרי “נופל מחוץ לזמן” (גשר) ו”אשה בורחת מבשורה” (קאמרי והבימה) המצוינות מגיעה ההצגה הזו שקשה להישאר אליה אדישים. המילים, הרעיונות והדמויות של גרוסמן עולים לבמה, מלאי רבדים, מקבלים צורה מוחשית שנוגעת ללב הצופה. הפעם זהו מסע אישי של הגיבור מול קהל ובו שני אנשים מהעבר הרחוק: פיץ השכנה נמוכת הקומה אותה מגלמת להפליא איה גרניט שבא, וחבר הילדות השופט אבישי לזר שמשחק יגאל זקס הנהדר. שניהם

יושבים בין הצופים באולם וכשדובל'ה פונה אליהם אלה רגעים שבין תיאטרון למציאות, כאילו לא היו מבוימים, מה שמחדד את התחושה שהצופה הוא חלק מהמופע. אל זיכרונות הילדות מתלווה עבודת אנימציה מקסימה שיצר שריאל קסלסי והמעברים בין העבר להווה מומחשים בין השאר בעזרת התאורה הנפלאה של עדי שימרוני. כל זה קורה על הבמה חשופה כמעט שעיצבה סווטלנה ברגר, המותירה את עיקר העבודה על הטקסט והשחקנים.

אך מעל כולם זהו דרור קרן שמגלם את דמותו המורכבת של דובל’ה. כשהטקסט העוצמתי של גרוסמן פוגש שחקן וירטואוז כמו קרן השמים הם הגבול. תצוגת משחק מרהיבה כזו לא ראיתי כבר הרבה זמן. קרן מדויק, עמוק, חכם, רגיש, מצחיק, אגרסיבי, מהפנט, דרוך ומרגש, משאיר את הקהל פעור פה. כל זה בתוספת העובדה שהוא גם ביים את עצמו. אין מילים.

בתכניית ההצגה כותב קרן ללבינסון “אני מקווה שטיפלנו יפה ב’סייח’ שהשארת לנו. אני מקווה שעשינו טוב”. ואני אומרת “עשיתם מצוין”.

שורה תחתונה: פנינה תיאטרונית שלא כדאי להחמיץ ושמזכירה עד כמה תיאטרון יכול לטלטל.