הצלם האגדי הירושי סוגימוטו: "אני הצלם האחרון"
סוגימוטו מציג בישראל תערוכה ש"מתעדת" מראות אמיתיים באמצעות צילום פוחלצי חיות על רקע ציורי טבע ריאליסטיים ובובות שעווה של דמויות היסטוריות: "אנשים מאמינים לפייק ניוז, ואני רוצה שיבינו איך הצגה אמינה של זיוף מייצרת דבר שנראה אמיתי יותר מהאמת עצמה"
בימים אלה מבקר סוגימוטו בישראל לרגל תערוכתו במוזיאון תל אביב לאמנות (עד 8 ביוני). התערוכה, שאצרה רז סמירה, מעוצבת כצדפה הנפרסת ומציגה חמש סדרות מרכזיות בגוף העבודות המרשים של סוגימוטו, ובהן פוחלצי חיות על רקע ציורי נוף ריאליסטיים בדיורמות (דגמי תלת־ממד); תיאטראות קולנוע מפוארים שסרט הצילום נחשף אליהם לאורך כל זמן הקרנת הסרט ויוצרים נראות מרהיבה ומשונה; ודמויות היסטוריות כמו הנרי השמיני ושש נשותיו, נפוליאון ואפילו יאסר ערפאת, שהן בעצם בובות שעווה משונות ממוזיאון מאדאם טוסו שבלונדון.
מתוך התערוכה במוזיאון תל אביב לאמנות. "בהתחקות אחר הזיכרון האישי שלי באמצעות הצילום, חשבתי שאוכל להתחבר לזיכרון הקולקטיבי של האנושות כולה" צילום: Foto Care, באדיבות אוסף יגאל אהובי לאמנות, הירושו סיגומטו
דרך כל הדימויים האלה בתצלומיו מבצבץ ועולה קיום ממד שונה שהזמן בו פועל אחרת והתיעוד שלו משווה להם תחושה של נצח. התחושה הזאת בולטת במיוחד בסדרת התצלומים של נופי ים ביום שקט או סוער, המהדהדת את אותו זיכרון ראשון. "כרתנו עצים, בנינו בניינים, שינינו כמעט את הכל, אך קו האופק של הים נותר כמעט ללא שינוי. כל המחשבות האלו היו לי בראש כשהתחלתי לצלם את הסדרה הזאת בתחילת הקריירה שלי בניו יורק. חשבתי אז שזה רעיון פשוט מדי מכדי להיות אמנות שתצליח באופן מסחרי, אבל טעיתי. זו הפכה להיות הסדרה הכי פופולרית שלי".
לערער על ההיסטוריה
סוגימוטו נולד ביפן כשלוש שנים לאחר מלחמת העולם השנייה, היגר לניו יורק כשהיה בן 22, השתקע בה והפך לאמן מצליח. כיום הוא מחלק את זמנו בין יפן וניו יורק. הוא מצלם עד היום באותה שיטה אנלוגית שבה צילם תמיד, במצלמה גדולה וכבדה, בפילם ובפורמט גדול מאוד (9/10). את התצלומים הוא מדפיס בעצמו בחדר חושך שבסטודיו שלו בניו יורק.
לסוגימוטו נותרו רק עוד 200 סרטי צילום. פוג'י הפסיקו לייצר את הסוג המועדף עליו, כך שכשתיפסק האספקה, בעוד שנתיים לפי הערכתו, הוא יפסיק לצלם.
"עבורי הצילום נגמר, הצילום אינו מתפקד יותר כהוכחה לאמת מסוימת", אומר סוגימוטו. "בעידן הדיגיטלי ניתן לשנות כל דבר בצילום, והצילום הפך לסוג של ציור. רק לפני 170 שנה הצילום הומצא ונראה שנגמר. כך שאני מרגיש שאני הצלם האחרון".
התערוכה במוזיאון ת"א. "המצלמה שלי היא סוג של מכונת זמן. זהו מכשיר טוב שדרכו אפשר לבחון את ההכרה האנושית והאופן שתחושת הזמן באה לידי ביטוי אצל בני האדם" צילום: אלעד שריג
את סדרת הדיורמות (דגמי תלת־ממד) שלו מכנה סוגימוטו בחיוך "פייק ניוז". אלה צילומים שנדמה שאחראי להם צלם טבע אמיץ שנמצא פסיעה אחת מלועו של אריה, אך למעשה אלה פוחלצי חיות על רקע ציורי נוף ריאליסטיים. כדי לטשטש את הנראות המזויפת, הוא משתמש בצבעי שחור־לבן ובסקאלה של אפורים. בסדרת בובות השעווה, הנרי השמיני ונפוליאון למשל, נוצרו על סמך הציורים של הנס הולביין וז'אק לואי דויד, אלה פנטזיות הרואיות שהתקבעו בהיסטוריה באמצעות ציור. "הכל מזויף בצילומים האלה", הוא אומר, "אך לצופים יש נטייה להאמין שמה שהם רואים הוא אמיתי. אני רוצה לגרום לאנשים לחשוב על האופן שבו הצגה אמינה של זיוף מייצרת דבר שנראה אמיתי יותר מהאמת עצמה.
"בעידן דונלד טראמפ הפייק ניוז הפכו להיות החדשות שכולם מאמינים להן יותר", הוא מסביר. "ההיסטוריה תמיד נכתבת על ידי הצד המנצח, בזמן שהיסטוריה אחרת, רבה כל כך, לא נכתבת ואובדת עם הצד המפסיד. אני נע על ציר הזמן של ההיסטוריה־המומצאת־של־המנצחים ומנסה לערער עליה בכך שאני הופך אותה לעוד יותר אמינה. אני מפנה לשם את המבט. בהיסטוריה עצמה אני לא נוגע".
סוגימוטו. יפסיק לצלם כשייגמר לו מלאי הפילם האהוב שפוג'י הפסיקה לייצר צילום: אוראל כהן
עד 500 אלף דולר לצילום
"המצלמה שלי היא סוג של מכונת זמן. זהו מכשיר טוב שדרכו אפשר לבחון את ההכרה האנושית והאופן שתחושת הזמן באה לידי ביטוי אצל בני האדם", אומר סוגימוטו. תפיסת הזמן אצל בני האדם היא מחקר מתמשך שלו, "מה שמבדיל את בני האדם מהחיות הוא תפיסת זמן. חיות אולי חשות את הזמן כאינסטינקט, אך הן לא יכולות להקרין חזיונות לתוך העתיד, כפי שבני אדם יכולים. צייד יכין מלכודת לשועל לבן ביום שלפני, יחכה ללילה שבו החיה תילכד. למחרת יגיע למקום ויאסוף את החיה שנתפסה במלכודת. בני אדם יכולים לחשוב ולזכור את מה שקרה בעבר וכך לתכנן. כאמן אני מקרין את עצמי לעתיד. זה האופן שבו אני עושה את אמנותי".
סוגימוטו מיוצג על ידי גלריה מריאן גודמן בניו יורק ובאירופה, ומחירי תצלומיו מגיעים עד לחצי מיליון דולר. בעשר השנים האחרונות, במקביל לעבודתו כצלם־אמן, הוא עוסק באדריכלות. לו עצמו אין רישיון, אך 10 האדריכלים במשרדו מוציאים לפועל את תוכניותיו. בימים אלה הוא מתכנן את גן הפסלים במוזיאון לאמנויות בוושינגטון, לאחר שבשנה שעברה חנך מוזיאון לאמנות בעיר החוף אודווארה שבמערב יפן, שפועל לקידום אמנויות במה יפניות עכשוויות ומסורתיות. "אני רוצה שכל הכסף שעשיתי מאמנות יחזור לאמנות. אני לא צריך הרבה לעצמי, וזו הדרך שלי לתרום בחזרה לאמנות שנתנה לי כל כך הרבה. זה מה שאעשה כשאפסיק לצלם", הוא אומר.
