מילים בשפה זרה: ב"מילים נרדפות" ממשיך נדב לפיד לעצבן רבים מצופיו. וזה נפלא

"מילים נרדפות" של נדב לפיד, זוכה פרס דב הזהב, הוא סרט צרפתי עם מנטליות ישראלית. הוא מצולם בפריז, דובר צרפתית ונראה כמו תרכובת של מיטב סרטי הגל החדש הצרפתי של שנות השישים.

באשר לישראליות, הגיבור שלו הוא חייל משוחרר שעוזב את הארץ לפריז בטריקת דלת ומחליט להפוך למקומי. כדי להתפרנס הוא נאלץ לעבוד בשגרירות הישראלית. כך, כשהוא מטולטל בין הצרפתיות והישראליות, הוא מנסה לייצר לעצמו אוצר מילים חדש.

מילים נרדפות. מתוך הסרט צילום: אי פי איי

המיקס המקורי שיוצר שפה קולנועית חדשה - מוכרת וזרה, מיושנת ומקדימה את זמנה - הוא אחת הסיבות שהסרט עשה בפסטיבל ברלין מה ששום ישראלי לא עשה לפניו, ומקבל כותרות משתאות בעיתונות הצרפתית, שמתלהבת כשזרים עושים סרטים צרפתיים טובים מהמקומיים.

הקופרודוקציה המושקעת מבוססת על התקופה שבה חי לפיד בפריז, לפני שני עשורים. במרכז הסרט יואב (טום מרסייה) - שאין מנוס מלהניח שהוא יואב, הילד המשורר, מסרטו הקודם של לפיד, "הגננת" - שמנסה להתנער מהמיליטנטיות שבה גדל ולמצוא לעצמו תרבות חלופית. בלילה הראשון שלו בדירה גדולה, ריקה וקרה בפריז מישהו גונב את כל חפציו. הוא רץ בעירום מלא במבוך דירתו בחיפוש אחריהם, מחליק על הרצפה, והמשא ומתן שלו עם המצלמה של שי גולדמן הופכת את הרגע הזה למחול, כמו גם לתיעוד של חיית בר בהסגר.

לפיד, עוד מאז סרטו "השוטר", מציג גבריות בקונטקסט ניאנדרתלי. הגברים שלו נוהמים ויש להם דינמיקה שבטית, כמו להקה בג'ונגל. השילוב בין ספק מחול וספק פראות יצרית והיכולת שלו לתרגם אוצר מילים מילולי לוויזואלי הם התמהיל הפורמליסטי והצורני שהופך את סרטיו לכה אנרגטיים. הסגנון הוויזואלי הרדיקלי של לפיד הוא חלק מאסכולה קולנועית אירופית, שלאו דווקא נוחה לעיכול. סרטיו מקוממים ומעצבנים. הוא מדבר באידיום קולנועי שאנו מכירים כיום בזכות יוצרים כמו מיכאל האנקה ("מחבואים") ויורגוס לנתימוס ("הלובסטר"), שזוכים כיום לתהילה בינלאומית לאחר שהתרככו בבגרותם. אבל לפיד עדיין בשלב שבו הוא מפרק את הכל ולא מרכיב בחזרה.

סרטיו של לפיד הם הרהור מתמשך עם מוטיבים חוזרים. הם עוסקים במתח שבין הנשמה, שמיוצגת בידי המילים, השכל, לבין הגוף, שמייצגים העירום, המיניות, הריקוד. בסרט אומר יואב שכשאביו היה מספר לו על אכילס והקטור הוא הזדהה דווקא עם הקטור, הפחדן שהעדיף לברוח ולהימנע מעימות. אכילס רדף אחרי הקטור עד שהרג אותו וגרר את גופתו במרכבתו.

זו המציאות שבתוכה גדל הגיבור: הרודף והנרדף, הכובש והנכבש. באחת הסצנות היפות אנחנו פוגשים המנונים שונים, כשהגיבור שלנו מבין שהחליף המנון אחד באחר, את הדת שלו בזו של מדינה שהדת הפנאטית שלה היא החילוניות. בדרכו הסוררת "מילים נרדפות" הוא דווקא סרט פטריוטי על אדם שלא מצליח להימלט מזהותו, שזה כוח־העל שלו. הוא מוצא עצמו לכוד בין שפות, בין זהויות, בין מגדרים. מגלה שכל מה שיש לאדם נרדף מעם נרדף זה מילים נרדפות.

לפיד, כדי לעצבן את העין, לוקח את גיבורו לסיור בפריז, אבל מטלטל את המצלמה בניסיון למחוק כל זכר לצד התיירותי של העיר וגם לעשות קצת סחרחורת. וזה בדיוק "מילים נרדפות": רועש, מרגיז, דווקאי, שובר את הכלים, לפעמים סתום. אפשר להזדהות איתו מיד, אבל נדרשות לפחות שתי צפיות כדי לאהוב אותו.