הסדרה "פוסי/ורדון": ריקוד מושחת

בוב פוסי היה גאון. מי שבקי מעט בקלאסיקות של ברודוויי והוליווד, כמו "קברט", שבו שימש הבמאי והכוריאוגרף ועליו זכה באוסקר, יודע את זה. גם היוצרים של "פוסי/ורדון", הדרמה הביוגרפית של FX שמשודרת אצלנו ב־yes EDGE, יודעים את זה. הבעיה היא שהצופים לא בהכרח יודעים את זה, ו"פוסי/ורדון" מניחה שעבורם גדולתו של פוסי כיוצר היא מובנת מאליה.

יש כאן מקרה מעניין של סדרה שמצליחה להיות קלילה, קולחת וכמעט מהנה, אף שהיא נכשלת ברוב המדדים החשובים. הבימוי והתסריט מסורבלים ומניפולטיביים: הדיאלוגים מלאים בשורות נוטפות אקספוזיציה (נראה שהדמויות רחוקות צעד מלהגיד "אתה בוב פוסי, הבמאי והכוריאוגרף המצליח מברודוויי!"). הבימוי מתיש: הוא מלא בטריקים כמו "פוסי צופה בעצמו כילד מזיע בשיעור ריקוד", שאמורים לעורר אמפתיה אבל לא מעוררים אפילו גרם של חיבה. אבל אלה לא הבעיה הגדולה.

מישל וויליאמס בדמות הרעיה גוון ורדון. בימוי מלא טריקים שלא מעורר גרם של חיבה צילום: YES

"פוסי/ורדון" מתמקדת בנישואים השבורים של השניים: פוסי (סאם רוקוול), כדרכם של גאונים מיוסרים, הוא נואף סדרתי. רעייתו, הרקדנית גוון ורדון (מישל וויליאמס), היא דמות היגון. יחד הם סובלים ועושים אמנות, רק שניכר שהסדרה מציגה את התהליך היצירתי שלהם כמעט כדי לצאת ידי חובה. באחת הסצנות הם עוברים בין רקדניות מותשות, כשהם משלימים בקלילות זה את המשפטים של זה. אבל הכימיה ביניהם מקרטעת (מאוחר יותר גם מגיעה סצנת מזמוז מגושמת). הסדרה כל הזמן מבטיחה לנו שהם גאונים בתחומם, ההיסטוריה מגבה אותה, אבל כל זה מוגש בחשיבות עצמית כאילו מדובר ב"שמונה וחצי", כשבפועל זה הרבה הרבה פחות. למי היא מיועדת? היא לא ברורה מספיק עבור מי שאינם בקיאים בקריירה של השניים, היא לא אינסיידרית מספיק עבור מי שכן, ומהי בדיוק הסערה הביוגרפית הגדולה, שהוא עבד הרבה ובין לבין בגד באשתו?

יש כל כך הרבה מה להגיד על דמות הגאון המיוסר שמתאכזר לסביבה שלו, מתוך חולשת אופי או מתוך סאדיזם. אבל "פוסי/ורדון" מסתפקת בסימנים השטחיים ביותר — הסיגריה הנצחית בזווית הפה, הווסט, המבט העצוב, הזקן, המבטים המעריצים מסביב. פוסי מוצג כמי שמקבל החלטות מקצועיות כשהוא מונע בעיקר מהרצון לאסוף עוד מאהבת, עד שזה בכלל לא נראה שהוא מסור לעבודה שלו. מעט האפקט הרגשי שעוד נותר מתבזבז בעריכה קופצנית שמדלגת בין זמנים ומקשה עוד יותר.

יש גם צדדים טובים ל"פוסי/ורדון". היא מצולמת נהדר, השחזורים של הנאמברים מושקעים ויפים, וכאמור, משהו בה כן מצליח לתקתק. הרצון שלה לבקר את דמות האמן הנרקיסיסט ולא לתת לפוסי הנחות על הגאונות שלו מובן, הגיוני ונכון. אבל מרוב ניסיון לרדת עליו, היא שוכחת לגמרי שהיא צריכה להראות גם את הצדדים שהפכו אותו למי שהוא.