הסרט "חורשות את הלילה": סקס, סמים ושיעורי בית

לפני צאתו של "חורשות את הלילה" לאקרנים רבים השוו אותו ל"סופרבאד" מ־2007. ואכן, לשני הסרטים עלילות דומות: הגיבורים הם חברי ילדות, החנונים והלא מקובלים, שרוצים בכל מאודם לפרוק כל עול במסיבה מטורפת מהסוג שהם מעולם לא הוזמנו אליו לפני כן, ובמהלך אודיסיאה הנמשכת לילה אחד הם עוברים אפיזודות של סקס, סמים ושבירת חוקים, שיעזרו להם לפרוח מהגלמים שהם היו לפרפרים שהם אולי עוד יהיו. ב"סופרבאד" אלה בנים, ב"חורשות את הלילה" נשים.

"חורשות את הלילה". השוואה מתבקשת ל"סופרבאד", שהכניס פי 10 בקופות צילום: איי פי

מה שעוד דומה בשני הסרטים הללו הוא ש"סופרבאד" הוא הסרט הראשון שבו השחקן סת רוגן חתום על התסריט, ו"חורשות את הלילה" הוא סרט הביכורים של השחקנית אוליביה וויילד כבמאית. יש כנראה משהו בחוויות ההתבגרות שמוציא את היוצר מהשחקן. ואם זה לא מספיק, אז את "סופרבאד" כתבו תסריטאים יהודים, ואת "חורשות את הלילה" תסריטאיות יהודיות. האם התסריטאים היהודים נוקמים בבגרותם בילדים החנונים שהם היו בילדותם?

ובעוד "סופרבאד" העניק לג'ונה היל את התפקיד הראשי הראשון שלו (אחריו כבר הפך פעמיים למועמד לאוסקר), "חורשות את הלילה" מעניק את התפקיד הראשי שלו, בפעם הראשונה, לאחותו ביני פלדסטין, הצעירה ממנו בעשור. האם כל זה יכול להיות רק צירוף מקרים?

אחרי כל נקודות הדמיון נותרת התעלומה: איך קרה ש"סופרבאד" הפך בזמנו לקומדיית התיכון המצליחה בכל הזמנים, ואילו "חורשות את הלילה", שזכה לתשואות נלהבות אחרי בכורתו בפסטיבל SXSW, מתקשה להגיע ל־10% מההכנסות של אחיו הגדול? האם זו אשמת הקהל, שרץ לראות שני נערים חרמנים עושים שטויות, אבל לא מוכן לקבל את אותו הנרטיב כשמדובר בנערות? או שזה פשוט סרט פחות טוב? ואולי הקהל פשוט אומר שעלילה כזאת, שכבר ראינו בקולנוע מ"אסקימו לימון", דרך "שמתי ברז למורה" ו"מועדון ארוחת הבוקר" ועד "סופרבאד", לא הופכת למקורית פתאום כשהכוכבות שלה הן בנות.

השורה התחתונה היא ש"חורשות את הלילה" אינו כה מעולה כמו שהיללו התגובות הראשונות ואינו כה גרוע כמו שניתן להסיק מהתגובה הפושרת של הקהל האמריקאי. הוא סרט ביכורים מעניין, עם כמה רגעים מעולים ועוד יותר רגעים סתמיים ובינוניים, עם כמה רגעים שמוכיחים שוויילד היא הבטחה גדולה ועם לא מעט דקות שמוכיחות שהיא עדיין בוסרית מאוד. סצנה שממחישה את הניגוד הזה היא זו שבה שתי החברות הטובות מסתכסכות ומתפוצצות בריב גדול. כמו כל רגע דרמטי בסרט, גם הרגע הזה בלתי נמנע על פי חוקי הז'אנר, אבל וויילד מדגישה את עוצמת הסצנה הזאת - שכתובה לא רע בכלל - בהעמדתה בשוט רצוף אחד של ארבע דקות. זו החלטת בימוי אמיצה שגורמת לקהל לשים לב לרגע משמעותי בסיפור, נקודת מפנה לא רק בעלילה אלא בחיי הגיבורות. הבעיה היא שאחרי שתי דקות שבהן הסצנה מבוימת באופן מרשים נגמרים הרעיונות, אבל השוט ממשיך ומדגיש את הרפיטטיביות של הסרט במקום את הכוח שלו.

ובכל זאת, קל לראות כיצד עבור תלמידות תיכון "חורשות את הלילה" עשוי להיות אירוע קולנועי משמעותי בסיפור ההתבגרות, עם דמויות שמתוארות בדקוּת שלא בטוח שמי שעבר את גיל 18 יידע לזהות. תוסיפו את ההימור שלנו על ביני פלדסטין כשחקנית גדולה — שתזכה באוסקר לפני אחיה — ונגיע למסקנה ש"חורשות את הלילה" הוא סרט שעוד יזכה להצלחה, אבל רק בדיעבד.