קומדיה לדמויות טראגיות: ביקור בחזרות ל”רווקים ורווקות” של חנוך לוין
ההתבוננות על הסט של המחזה שכתב לוין ב-1985 ועלה בתאטרון גשר, ממחישה איך הפחד מבדידות וחרדת החמצה הם המערכון הכואב שמכתיב את חיינו
המחזה: קומדיית מצבים מרירה נטולת סוף טוב על חמישה רווקים ורווקות בשנות ה־30 לחייהם שלא מסוגלים להיות לבד, אבל גם לא מסוגלים להיות יחד. גם כאן כתב חנוך לוין על הפחד הקיומי מבדידות אל מול חוסר היכולת להגשים את האהבה. או כפי שמעיד זניידוך, על “יצורים טראגיים שמהם עשויות קומדיות”.
- כל אחד הוא פּוּן: סטודיו Kahn מתחדש בגלריה
- השף אבי ביטון: "לבשל אוכל לא טוב ל־500 איש זה מוות"
- האניגמה הג'ינג'ית: אלבומו החדש של אד שירן צפוי להימכר בהיסטריה כקודמיו
הגברים רוצים לישון והנשים רוצות להיות כבר בשש בבוקר ברבנות. בסוף לא יוצאת מזה אף חתונה. במחזה משלב לוין פילוסופיה, שירה, פיוט, פרוזה וסטנד אפ. המחזה נכתב ב־1985 והצגת הבכורה עלתה ב־2002 בתיאטרון הקאמרי שלוש שנים אחרי מותו של לוין, בבימויו של אלדד זיו למוזיקה של דני סנדרסון. המבקרים הגדירו אותו כ”מערכון ארוך שבהחלט לא גולש לבידור קל, אלא מלא יופי וכאב”. נעם סמל, שניהל את הקאמרי באותן שנים מספר שההפקה משכה לתיאטרון קהל צעיר.
עמודים מספר הבימוי. לאפשר לשחקנים דף חלק צילום: תומי הרפז
השחקנים: עידו מוסרי (זניידוך), נטע שפיגלמן (פלוציקה), מיקי לאון (חראבינו), רות רסיוק (בולבה), יניב דהן (אויסטווינד).
הבמאי: עמית אפשטיין (31), בוגר הסטודיו של יורם לוינשטיין, שיחק עד לפני שלוש שנים בתיאטרון באר שבע בהצגות "הגיבן מנוטרדאם", "עפיפונים" ו"רומיאו ויוליה" (בה היה מועמד לפרס השחקן המבטיח בתיאטרון). בהדרגה סלל את דרכו לעבר החלום להיות במאי.
אחרי שביים בסטודיו של לוינשטיין עבר למגרש של הגדולים בתיאטרון הרפרטוארי וביים את "השיטה" ואת "4 דקות ו־12 שניות" בתיאטרון באר שבע. הדיאלוג עם תיאטרון גשר החל לפני כשלוש שנים כשעיבד עם ארז דריגס את ספרו של ירמי פינקוס "בזעיר אנפין" לבמה. אחרי שיבגני אריה ולנה קריינדלין (מנהלי גשר) צפו בהצגות שביים, החל החיפוש אחר החומר הנכון לעבודה משותפת.
הבמאי עמית אפשטיין (מימין) וצוות השחקנים. “שינה היא שוקולדה של הנפש” צילום: תומי הרפז העבודה: "רק חיכיתי להזדמנות להתעסק עם חומרים של לוין”, אומר אפשטיין, “במיוחד עם 'רווקים ורווקות' העוסק בהתלבטויות של בני גילי ובההתחייבות לעומת חרדת ההחמצה. החזרות הן מין סדנה: אנחנו כל הזמן בודקים דברים וזה מאפשר לשחקנים להיות במקום שהוא דף חלק שאנחנו מתחילים ומשחקים אתו יחד. בטווח ביני לבינם נולדת ההצגה".
הבמה: רק מלהסתכל על התפאורה המסומנת (שתי דלתות ומיטה), באביזרים הזמניים (המזוודות המזוהות כל כך), מנח הגוף והבעות פניהם של השחקנים, אפשר לנחש שזה העולם של לוין, וכל זה עוד לפני שהשחקנים הוציאו מילה מהפה. בהמשך גם תהיה על הבמה תזמורת חיה של ארבעה נגנים ומיטה אחת שתסמן (בחילופי צבעים) כמה דירות תל־אביביות שכורות טיפוסיות ("הן תמיד גרות בקומה רביעית בלי מעלית").
"הביוגרף שיבוא לתאר את חיי פשוט לא יבין", אומר זניידוך כשהוא מזגזג בין דירתה של פלוציקה לדירתה של בולבה כשלמעשה כל מה שהוא רוצה זה רק לישון ("שינה, שינה, שוקולדה של הנפש, תשוקה שלא ארווה לעולם. צניחת הראש על הכר - הנה טעם החיים ותכליתם. לנוח, לנוח, להיפטר, ולו רק לשעות, מזניידוך האידיוט, מכל החשבונות, הנקבות, הבנקים… אין פלוציקות, אין עולם, ושיכחה, וחושך, ולא־כלום מבורך").
