הסרט "בשורות טובות": ילדים, זה שמחה?

בבתי הקולנוע בארץ תתקיים בסוף השבוע פגישת מחזור מרגשת: "סקין" של גיא נתיב יוקרן לצד "בשורות טובות" של ארז תדמור. השניים, חברים עוד מהתיכון, ביימו יחד שני סרטים ארוכים ועוד שלושה קצרים, ואז נתיב עבר לגור בלוס אנג'לס, והמשך הסיפור ידוע. "בשורות טובות" הוא סרטו הארוך השישי של תדמור, הספק יוצא דופן למי שסרטו הארוך הראשון יצא לפני 11 שנים.

“בשורות טובות” נכתב בהשראת חוויותיהם של תדמור ואשתו בתקופת טיפולי ההפריה שלהם. רועי אסף מגלם סוכן נדל”ן שמנסה להרים פרויקט תמ”א 38 שגדול עליו, ונלי תגר מגלמת אשה שהעבודה המשרדית שלה קטנה עליה. אחרי תסכולי שעות העבודה של שניהם, הם גם צריכים להגיע למיטה, לאבד בהדרגה את העניין המיני בסקס, ולהפוך אותו לעניין טכני שבסופו ילדים.

שניהם גם נתונים ללחצים מצד ההורים. הוריו של הגבר, משפחה פטריארכלית מסורתית, שהאב (שמיל בן ארי, בתפקיד שמזכיר את דמותו ב”חתונה קולומביאנית”) להוט שיהיה לו נכד ראשון, ורצוי מהבן הסטרייט; אביה של האשה (רמי הויברגר), דווקא מתנגד לטיפולי הפריה, בגלל טראומה אישית; בין שני האבות נמצא הרופא המטפל בגילומו הגאוני של אלי גורנשטיין, שקשה להכריע האם הוא עילוי או שרלטן.

מוציא משחק משובח

את שלושת סרטיו הראשונים ביים תדמור בצמדים עם שני שותפים מבית הספר לקולנוע. שניים עם גיא נתיב ואחד עם שרון מימון ("סיפור גדול", שהיה הלהיט הישראלי הענק של 2009). בשלושת הסרטים שביים לבד הוא הוכיח שהוא במאי מצוין. כזה שיודע לבנות סצינות, לעבוד עם הצלמים הכי טובים ולהוציא משחק משובח משחקניו, שיצאו עם פרסי אופיר ב"סיפור גדול", "הבן של אלוהים" ו"ארץ פצועה".

רועי אסף ונלי תגר ב"בשורות טובות". בסופה של כל סצינה כואבת יש פאנץ' מצוין צילום: דניאל מילר

שני סרטיו הקודמים, "ארץ פצועה" ו"נמל בית", היו עגומים, כואבים ואפלים. אבל עם "בשורות טובות", אותו כתב עם רועי אסף, שגם משחק בתפקיד הראשי, הוא חוזר לתמהיל הכה מהנה שהפך את "סיפור גדול" ללהיט ענק: צוחקים ומנגבים את הדמעות בשרוול.

מציף ברגשות סותרים

לפני שפנה לביים את הסרט הארוך, ביים תדמור גרסה של הסיפור הזה כסרט קצר בשם "נפילות", שהיה מועמד לפרס אופיר. המעבר בין הסרט הקצר לארוך מוכיח עד כמה חשוב לפתח סיפור ולמצוא לו את הטון הנכון.

"נפילות" היה סרט מבריק מבחינה ויזואלית, עם שימוש כמעט עתידני וסטרילי באדריכלות של בתי חולים חדשים, והוא הדגיש את הקונטרסט שבין זוג שמנסה להביא ילד לעולם ובין מדינה שנופלים עליה טילים מהאוויר.

המיקס יצר אפקט אירוני: מי נלחם כדי להביא ילדים למקום כזה? אבל הסרט הקצר איבד את קשר העין עם הדמויות שלו, עד כדי כך שנדמה היה בסיומו שהאשה נגררת לחדר ההפריות כמעט בעל כורחה על ידי שני הגברים שלצידה - בעלה והרופא שלה.

הסרט הארוך טוב מהקצר בעשרות מונים כי הוא לא רק מנקה את רעשי הרקע הסיפוריים ומתמקד בשני הגיבורים, אלא גם ממקד את מבטו בדמות האשה והתהליך הפיזי והרגשי שהיא עוברת, וחוסר הצדק שהיא חשה על כך שהיא זו שצריכה להזריק לעצמה הורמונים בגלל ספירת הזרע הנמוכה של בן זוגה. "רפואה זו לא דמוקרטיה", עונה לה על כך הרופא שלה.

הסרט הארוך גם מושלם בטון שלו, ביכולת שלו לייצר הזדהות עם הכאב הפיזי של דמויותיו, אבל למצוא דרך להפוך כל סצינה כואבת, לכזו שיש פאנץ' מצוין בסופה. המיזוג בין כאב וצחוק עשוי להפוך את "בשורות טובות" לחביב הקהל.

העוצמה של הסרט היפה הזה מצויה בכך שבכל פעם שהעלילה גולשת לרגע קומי מובהק - לרוב באדיבות שמיל בן ארי ואוולין הגואל בתפקיד ההורים שמוצאים מקלט בבית התל אביבי של הילדים אחרי שביתם נפגע מרסיסי קסאם - דווקא אלה יהיו הסצינות שבהן נגלה משהו רגשי כואב על הגיבורים.

נלי תגר - אחרי "אפס ביחסי אנוש" ו"החטאים" - מזכירה לנו שהיא שחקנית מבריקה במעבר המיידי שלה, בתוך אותה סצינה עצמה, בין היכולת להצחיק ליכולת לעורר בכי.

"בשורות טובות" הוא מאותם סרטים שחוויית הצפייה בהן מרתקת בגלל שהוא לרגע לא בוחר בנתיב הברור מאליו. זו אף פעם לא רק דרמה ואף פעם לא ממש קומדיה, והסרט מצליח להטעין את צופיו ברגשות סותרים לגבי הציפיות שלנו מסוף הסיפור. זו הסיבה שברגע שהסרט מגיע אל סצינת הסיום הנהדרת שלו - עם המוזיקה המצוינת של חיים אילפמן, והשוט הארוך והמפותל של דניאל מילר - אי אפשר להתחמק מהקתרזיס המושלם שנבנה בסרט ביד אמן. סרט מקסים.