רץ אמוק
האולטרה־מרתוניסט אלעד בנימין מציג את יומן הריצה שלו ממירוץ ה־UTMB באלפים
ב־26 באוגוסט האחרון, שנה אחרי שרצתי את מירוץ באדווטר, מצאתי את עצמי עומד בגשם שוטף ב־23:00 בעיירה האלפית שאמוני עם עוד 2,300 רצים נוספים, מחכה להזנקה. המטרה: הקפת המון בלאן.
בימים רגילים מסלול ה־TMB (ראשי תיבות של Trail du Mont Blanc), העובר בצרפת, איטליה
השנה התחרו ב־UTMB שני ישראלים: עבדכם ורן שילון. כהכנה השתתפנו במירוץ הר לעמק, וביולי נסענו למירוץ ורבייר–סנט־ברנרד - מירוץ קשה של 110 ק"מ באלפים השוויצריים, עם טיפוס מצטבר של 7,500 מטר. בחודשים שקדמו לתחרות גם חרשנו את הרי ירושלים. בסך הכל הרגשתי מוכן.
נחזור לנקודת ההזנקה. היה יום שישי, שעה לפני חצות. הזינוק נדחה בחמש שעות בגלל הסופות שהשתוללו באזור. כולם קיוו שהגשם ייפסק בקרוב, כי לרוץ יומיים בגשם, באלפים, זו אומללות לא קטנה. יריית הזינוק - ונחיל הרצים יצא לדרך.
ההתחלה היתה ריצה נוחה יחסית. הטיפוס הראשון התחיל אחרי 8 ק"מ, בהתקדמות אטית מאוד: שביל ברוחב מטר, רטוב ומלא בוץ, שדרכו מנסים לעבור 2,000 אנשים. בקטעים רבים האטנו להליכה - ממש כמו פקק באיילון בשמונה בבוקר.
התחנה הרצינית הראשונה היתה סנט ג'רבה (St. Gervais), אחרי 21 ק"מ (שווה ערך לחצי מרתון), וביציאה מהתחנה קצת פחתה הצפיפות. הגשם המשיך לרדת, והשקט בקרב הרצים היה מדהים. בדרך כלל יש הרבה דיבורים, אבל באמצע הלילה, בגשם שוטף, מחליקים בבוץ - כולם רק חיכו לבוקר. ובתקווה, גם לשמש.
הזריחה תפסה אותי בטיפוס הרציני הראשון. עצרתי בלה באלמה (La Balme), ישבתי ליד המדורה, התחממתי, שתיתי תה והחלפתי לגרביים יבשים, בעודי נהנה מהנוף. אחרי עצירה קצרה המשכתי לפסגות. הגשם המשיך, וכשהגעתי לגובה של 2,000 מטר הוא הפך לברד, ואחר כך לשלג. הייתי לבוש בציוד מתאים כך שלא סבלתי מהקור - לפחות כל עוד המשכתי לנוע. למרות מזג האוויר, מאוד נהניתי. התקדמתי בקצב רגוע, כדי להשאיר משהו לחצי השני של המירוץ.
השמש יצאה בשבת בצהריים, בדיוק כשהייתי בירידה ממעבר Col de la Seigne ל־Lac Combal בק"מ ה־65. בסוף הירידה חיכתה התחנה האחרונה בצרפת. משם היה לנו טיפוס נוסף ל־2,500 מטר, וירידה תלולה לקורמיור (Courmayeur) באיטליה. הנופים בקטע הזה היו מדהימים: קרחונים, הרים ועמקים.
בערך ב־15:00 הגעתי לקורמיור, בק"מ ה־79. חיכתה לי שם שקית עם בגדים יבשים, אכלתי פסטה חמה, והכי חשוב - פגשתי את אשתי והילדים. העצירה היתה קצת יותר ארוכה מהמתוכנן, אבל בהחלט מילאה אותי באנרגיה.
את אחר הצהריים והערב ביליתי בטיפוס אטי יחסית לרכס, חזרה ל־2,000 מטר. הגעתי לארנובה (Arnuva), בגובה 1,769 מטר, לקראת 22:30. מכאן חיכה טיפוס תלול מאוד למעבר ההרים Grand Col Ferret, המוליך לשוויץ, שבו נשבו רוחות עזות. ביציאה מארנובה פגשתי את רן, ויצאנו לעלייה ביחד.
מהמעבר היתה ירידה ארוכה של כ־20 ק"מ, דרך לה פולי (La Foully) ועד פראז דה פורט (Praz de Fort), בק"מ ה־118. היינו במצב רוח טוב ומלאי אנרגיה, וירדנו בקצב מהיר מאוד, כמו שתי איילות מדלגות. עם פנסי ראש חזקים ייצרנו קצב של ריצה באור יום, ועקפנו עשרות, אם לא מאות אנשים. ב־2:00 הגענו ללה פולי, וב־5:30 בבוקר יום ראשון כבר היינו בשאמפה (Champex) שבק"מ ה־124.
כאן נשפכתי. הייתי אחרי יומיים ללא שינה, ובעליות, שבהן הקצב אטי יותר, כבר לא הצלחתי להחזיק את העיניים פקוחות, ופחדתי שאמצא את עצמי מידרדר לתהום. מעבר לכך, חיכו לנו עוד 46 ק"מ, וכבר די הבנתי את הקטע. בשלב הזה הועלתה האפשרות להפסיק וללכת הביתה. השיחה היתה תיאורטית, לא היה באמת סיכוי שאחד מאיתנו יקום ויגיד "מספיק" - אבל העייפות עשתה את שלה. טוב שרצנו ביחד: לא היה סיכוי שאתקפל לפני רן, וגם לא ההפך.
שאר היום עבר ללא הפתעות: עוד טיפוס ועוד ירידה וחוזר חלילה. המשפחה שלי הגיעה לכמה תחנות בדרך לעודד, וגם הריצה יחד עזרה: לפעמים אני משכתי, לפעמים רן, והתמיכה ההדדית עזרה להתקדמות. ב־17:30 ביום ראשון חצינו את קו הסיום בשאמוני, 42 שעות אחרי שיצאנו ממנה. מתוך 2,300 רצים שהתחילו רק 48% סיימו; אנחנו הגענו סביב המקום ה־650. המנצח, קיליאן ג'ורנה הספרדי, סיים בזמן של 20.5 שעות - קצב לא אנושי, בהתחשב בתנאי השטח.
בסיום כל מירוץ התחושה היא נהדרת: תחושת הישג, אנחת רווחה, והכרה בכך שחודשים של מאמץ נשאו פרי. זמן הריצה שלנו נטו נע סביב 35 שעות, והשאר הצטבר בהפסקות. אם היינו מתקתקים אותן היינו מגיעים בסביבות 39–40 שעות - אבל בשלב מסוים זה באמת לא שינה דבר.