סיכום השבוע בעולם הטכנולוגיה
משבר הבלוגים מתרחב • על נהגי מונית והאייפוד החדש • מתי בגוגל כולם הולכים הביתה • מה יהיה עם יוטיוב? • וקורסים חינם ממיטב האוניברסיטאות
הבולגים ברינה
הכל התחיל כשסטיב ג'ובס המזויף (העיתונאי דניאל ליונז) הודיע על פרישה מכתיבת בלוג בשמו של מנכ"ל אפל. אחרי שהכותב "סטנלי בינג המזויף" נפרד ממנו ב-Slate, הגיע תורו של היזם והבלוגר נובה ספיבק, שהכריז עוד קודם לכן, שהוא מפסיק לבלגג במובן המסורתי. כלומר, הוא ימשיך לכתוב, אבל לא בבלוג.
תם עידן הזיופים? ג'ובס (האמיתי) מביט בג'ובס (המזויף) צילום: בלומברג
הדיון המתמשך הזה, בעתיד הבלוגים וההבדלים בין כתיבת פוסט מושקע לבין גיהוק 140 תווים בטוויטר, כנראה עורר ביזם והבלוגר ג'ייסון קלקניס קנאה כה עזה, עד שהוא חש להודיע ליקום שהוא פורש מכתיבה בבלוג לטובת חזרה לרשימות תפוצה (?!), עניין שעורר דיונים אינסופיים בבלוגיה האמריקאית.
בראיון שערך עם עצמו הסביר שהוא מעוניין לנהל שיחה רק עם 750 גולשים מובחרים (הראשונים שיירשמו כמנויים), אבל אף אחד לא קונה את זה: הבלוגר הוותיק רוברט סקובל לא מאמין, העיתונאי מאט אינגרם - שלא מאמין לפרישות דרמטיות של בלוגרים - קורא לזה בולשיט גמור, ב-TechCrunch תהו מי הראשון שיעלה את המיילים האקסלוסיביים לבלוג עצמאי, וכולם יחד מתפעלים מתעלול היח"צ המשובח.
בצד השני של הבלוגספירה יש מי שעסוק בדברים פרודוקטיביים יותר מכותרות, ומוכיח שלבלוגים יש ביקוש: אחרי שהמוציא לאור Conde Nast (הבעלים של Wired, בין השאר) קנו את הבלוג הטכנולוגי Ars Technica, השבוע הגרדיאן קנה את הבלוג Paidcontent של רפאת עלי. גם אום מאליק נהנה מחיבוק העיתונות וחתם על הסכם סינדיקציה עם Business Week. בטור הראשון שלו, כמה סמלי, הוא מחפש את "הדולבי של הרשת, שיספק לנו צליל נקי מרעשי רקע". רק מייקל ארינגטון מ-Techcrunch, שרוקד על הגבול שבין סקופ לשמועה, עדיין משחק לבד בחצר.
מי שלא מוכן לוותר על מנת הפוסטים שלו, מוזמן להצטרף לבלוג הקבוצתי "אנקדוטות", שמסרבים להיכנע לגל סגירת הבלוגים. מצד שני, בזמן שהעיתונאי הקנדי מארק אוונס מהרהר בשאלה אם לבלוגים יש תאריך תפוגה, הבלוגר הוותיק ג'ייסון קוטקה מציע את המובן מאליו, בהשראת הסימפסונס ואשת לוט: פשוט אל תסתכלו.
ועוד לפני שאנחנו סוגרים סופית את עניין הבלוגים: הבאזז הנוכחי שייך לסופר לדאגלס ראשקוף, שמשוכנע שדמוקרטיה אמיתית פירושה ממשל שמתיר להמונים לתכנת לעצמם את המציאות - לא לכתוב בפלטפורמות בלוגים קיימות, אלא להקים ולעצב את המדיה עצמה. חוץ מזה, יש גם סיפור מדע בדיוני של ג'ורג' דייסון, שמיועד למתקדמים וחובבי קונספירציות, ובו נשאלת השאלה האם אנחנו מחפשים באמצעות גוגל או שגוגל מחפשת באמצעותנו?
קוזאק נגזל
השבוע היתה זו חברת מפה, שהתחמשה בעו"ד ערן פרזנטי (המייצג גם את חברות התקליטים), ואצה לבית המשפט כדי להוכיח עד כמה זכויות יוצרים זה עניין בעייתי: חברה שעשתה שימוש במפה "שלה" נקנסה ב-17,500 ש"ח. חבל שקק"ל או מנהל מקרקעי ישראל או המדינה או האזרחים לא תובעים את "מפה" על מיפוי השטח שלהם.
של מי המפה הזו? צופים בגוגל ארץ צילום: בלומברג אחר כך הגיע תורו של כתב ynet ארז רונן לחמם את הטוקבקיסטים, ולהשוות את מורידי הקבצים לגנבי רכב. אם לנקוט לרגע בגישה פלורליסטית, אני חייבת להודות שאין לי שום בעיה עם אנשים שקונים דיסקים, רק שרונן מתבלבל קמעה בהשוואות שהוא עורך; באנקדוטות ליקטו טוקבק לאותו מאמר, שמסביר את ההבדל בין גזל לבין שימוש. ממש כמו שעושה מאט מייסון, מחבר הספר "דילמת הפיראט".
וכדי לסגור קצוות: ראיון של Ars technica עם אחד ממחברי הספר בעל הכותרת החד משמעית: Patent Failure: How Judges, Bureaucrats, and Lawyers Put Innovators at Risk
הבאזז
הבאזז התקשורתי שהאייפון מעורר הוא עניין מגוחך ומשמים למדי, אפילו לדעתו של ג'ורג' הוץ שפרץ לאייפון הישן (הגילוי הכי מרעיש בראיון איתו היה שבגוגל עובדים תשע-עד-חמש). לכן טוב שחוקרת הרשתות החברתיות דנה בויד נוסעת במוניות, ותוך כדי שיחה עם הנהג היא עלתה על התובנה היחידה שמעניינת בנוגע לטלפון הסלולרי של אפל - האחידות משחררת. לדעתה, האימוץ הרחב של מכשיר ספציפי דרך מפעיל ספציפי אמנם ייצור קהל שבוי, אבל יעלים את פערי התשתית הרגילים, ויאפשר יצירת פעילות קהילתית אמיתית בעולם הסלולר.
גם תוכן גולשים הוא באזז מייגע ומאתגר פיננסית, אבל החוקר אומייר חאק מ-Havas Media Lab דווקא הצליח להניח את האצבע על פוטנציאל חיובי של התופעה: כלי תקשורת שישכילו להתייחס אל התוכן שהם מפיקים כאל ראשי פרקים לדיון פתוח, ויאפשרו לגולשים להגיב עליו ולפרשן אותו בהקשרים שונים - יהנו, כמו כל מנחה, מרלוונטיות וביקוש גדול יותר למה שהם מוכרים. גם מפרסמים, הוא מזכיר, צריכים להפנים שהאכלה בכפית לא תייצר צרכנים שבעים. בדומה לילדים, גם הם רוצים להשתתף בהכנות לארוחה.
ואם כבר תוכן גולשים, חברי הקונגרס האמריקאי התרעמו השבוע על האיסור הגורף שהוטל עליהם: אין להעלות סרטוני וידאו לרשת בלי אישור מהמקבילה האמריקנית של דליה איציק.
אתר תוכן הגולשים הידוע בעולם, יוטיוב, עלה לגוגל הרבה מאוד כסף, אבל גם שנתיים אחרי שרכשה אותו היא לא מצליחה לפענח איך לגרום לו לייצר רווחים. הסופר, העיתונאי ומחבר הספר "החיפוש" ג'ון באטל מחכך ידיו בהנאה לנוכח הדיון בעתיד החברה, והבלוגר סקוט קירסנר מציג את הצעדים שנוקטים גורמים אחרים בשוק הווידאו המקוון לנוכח היעדרם המכאיב של מודלים עסקיים. מאחר ש-ComScore מדווחת כי בחודש מאי לבדו צפו האמריקנים ב-12 מיליארד סרטונים מקוונים, והמפרסמים להוטים להצטרף לחגיגה - הגיע הזמן שמישהו כבר יפתור את החידה (למארק קובן יש כמה הצעות).
ועוד וידאו וגוגל - אחרי שאיפשרה לבצע חיפושים בתוך פלאש (וחבל), ענקית החיפוש ממשיכה לעבוד על חיפוש בווידאו. הם אמנם משוויצים עם דוגמית של אובמה, אבל ב-NewTeeVee לא אופטימיים כמותם. הנה עוד כמה מיזמים שמישהו האמין בהם פעם.
בפינצטה
אחרי הגולשים ואינטרנט זהב, עכשיו גם גל"צ נוטשים את MSN
רן יניב הרטשטיין תירגם לעברית את פלטפורמת הבלוגים וורדפרס 2.6. שדרגו.
מיקרוסופט וגוגל מבקשות מהממשל האמריקני: הגן עלינו מעצמנו.
ריכוז של קורסי חינם מקוונים ממיטב האוניברסיטאות
עכשיו שנינטנדו מוציאה את השלט החדש והמשופר שלה (הכולל שיפורים ברגישות ומעטה גומי שנועד להגן על הטלוויזיה מהטלה אקראית שלו), מעניין לראות איזו השראה העניין יעורר במעצב הצרפתי רודולף דונייה, שבעבר שילב את השלט האומלל עם שלל אביזרים ביתיים - כמו מזלג, קולב ומספריים. ומי שהתרבות הדיגיטלית מעוררת בו השראה, יכול ליצור אמנות גיקים קונספטואלית או לחילופין, לנקות את גופו הדווי מאי-תזוזה בסבון מיוחד.
