סיכום השבוע בעולם הטכנולוגיה: נפרדים מג'רי

יאהו?!

בחור נחמד זה לא מספיק. פוסטר של יאנג במטה יאהו צילום: cc-by Yodel Anecdotal/Yahoo! Inc

כן, זו היתה טעות להושיב את "הבחור הנחמד" בכס המנכ"ל. יאנג מעולם לא היה המועמד האידאלי לתפקיד, ולמרות אהבתו הנצחית לסטארט-אפ שלו ("אני מדמם בסגול", כתב בהודעת ההתפטרות שלו), מה שדרוש בעולם התאגידי הוא קור רוח, חוש פוליטי וכישורי ניהול - שלא לדבר על יכולת קבלת החלטות. זה לא אישי, אתם יודעים, כולה ביזנס. אם להאמין לגרפולוגים, מספיק לראות כיצד הוא חותם (ceo במקום CEO) כדי להבין שלאיש יש בעיית סמכות.

לזכותו ייאמר שהפורטל היה בקשיים עוד בטרם שב לתמונה. אבל מאתר מוביל הפך יאהו לגיבוב של שירותים מקוונים (רובם טובים בתחומם), שלא השכיל להעמיד חלופה מושכת דיה למפרסמים. אלה נהרו בהמוניהם לגוגל והותירו את יאהו עם השאריות (היא מחזיקה בנתח של 13.3% משוק הפרסום בתוצאות חיפוש, לעומת 73.5% של גוגל). הבעיה העיקרית ממנה סובלת יאהו כבר שנים - היעדר אסטרטגיה ברורה - לא קרובה לפתרון. חלק מן האנליסטים אופטימיים באשר לעתידה של החברה, באומרם כי יאהו עדיין נהנית מתנועה ערה של גולשים, וייתכן שכעת, כשהמכשול העיקרי בדרך לעיסקה נגוז - מיקרוסופט תשוב לשולחן הדיונים. מצד שני, בשלב זה עדיין לא ברור מי יחליף את יאנג בתפקידו והאם יהיה בכוחו לשקם את ההריסות.

אז מי בכל זאת יגלם את הגיבור בטלנובלה? סול הנסל מהניו יורק טיימס סבור, שמה שדרוש ליאהו הוא תואם סטיב ג'ובס, שיידע לקשור את כל הקצוות לשלם אחד מושך. הבלוגר אום מאליק, מנגד, ממליץ על ניקוי אורוות כללי - הן אנושי והן טכנולוגי. ב-ValleyWag יותר ספציפיים: להעיף קיבינימט את חברי מועצת המנהלים ולהגלות את יאנג, לטובתו.

זהירות על האגו

ואם הזכרנו את Valleywag, הרי שהצהובון המקוון של ניק דנטון עומד בפני שינוי. דנטון, בעליה של רשת הבלוגים Gawker Media, מזהיר כבר זמן מה מפגיעתה של ההאטה בהוצאות על פרסום מקוון. השבוע, אחרי פיטורים, קיצוצים וטרוניות, הודיע שבלוג הרכילות הידוע לשמצה של עמק הסיליקון יהפוך למדור באתר Gawker.com (וה-Consumerist.com, בלוג הצרכנות המצליח של הרשת - עומד למכירה). פול בוטין, אחד משני הכותבים היחידים באתר, נפרד מהגולשים בטקסט קנטרני, ומבטיח שבכל יום יעלו לאתר 6-12 פוסטים מלאים. שם המתחם, אגב, נותר על כנו, מאחר שהוא מושך מיליון גולשים בחודש.

גם עיתונאים בוגרים ונשואי פנים נהנים מדי פעם להטיח רפש זה בזה. הכל התחיל כשפול פארחי, עיתונאי מהוושינגטון פוסט, פירסם מאמר במגזין AJR, שבו הפציר בעמיתיו העיתונאים לא לחוש אשמה על שהענף מתפצח תחת ישבנם. לדבריו, קריסת העיתונות אינה פועל יוצא של התנהלות עיתונאית נטולת מעוף, אלא של תהליכים כלכליים רחבים יותר. הדברים הללו גרמו לג'ף ג'ארוויס, סוג של גורו-עיתונות אמריקני, להקדיש לו פוסט תוקפני, בו הדגיש עד כמה נואלת גישתו של פארחי ועד כמה זחוחים תומכיו. על פי ג'ארוויס, התקרבנות, כניעה והטלת אשמה על אחרים לא יעזרו - כדי לשקם את העיתונות יש לקחת אחריות על מצבה העגום. גם המתקפה הזו לא נותרה ללא מענה; רון רוזנבאום, עיתונאי וסופר, פירסם מאמר ארוך ב-Slate, בו האשים את ג'ארוויס בשמחה לאיד וריקוד על דמם של עיתונאים שאיבדו את משרתם. בשלב כלשהו הוא אפילו הטיל ספק ביושרתו המקצועית. הדיון הזה, שממשיך לבעור, עורר את תשומת לב הבלוגספירה: בבלוג SAI, שאינו רוחש חיבה יתרה לעיתונות המודפסת, מודים שיש משהו בטענה הראשונית - שהקריסה מקורה במצב השוק ובקוצר ראייה של מנהלי העיתונים. וניק קאר, לחילופין, משבח את רוזנבאום ופארחי שנכנסו "ברעים".

The Yes Men, צמד משבשי תרבות ותיקים, הפיצו בשבוע שעבר זיוף מושלם של הניו יורק טיימס (גם בדפוס וגם ברשת), שכלל חדשות חיוביות להפליא. בעיתון המקורי דווקא קיבלו את המחווה ברוח טובה ואף המליצו לשמור את העותק המודפס כפריט אספנים. אגב, לא מדובר פה בסתם מתיחה מן הישוב, שכל יהודה ברקן מסוגל לה. לא, זהו מקרה מובהק של Disruptive Realism- תופעה שמטרתה לגרום לנו להביט במציאות שאנחנו מורגלים אליה בצורה חדשה.

בפינצטה

אמאל'ה, מסך כחול! צילום: כריסטין ק cc-by-nd

אם מסכים כחולים מעוררים בכם צמרמורת ותקלות בסלולר ממלאות אתכם אימה - זה סימן שאתם זקנים. הקביעה הזו, המבוססת על מחקר של Pew, תחמם את ליבם של טכנאי מחשבים, אבל, מציינים בבלוג Techdirt, צריכה במקביל להדליק נורה אדומה במחלקות המו"פ והעיצוב של יצרני הגאדג'טים. ואם בפער הדורות עסקינן, הסופר דון טאפסקוט הקדיש שנתיים ו-4.5 מיליון דולר כדי לחקור האם האינטרנט אכן פגעה ביכולותיהם הקוגנטיביות והחברתיות של בני דור ה-Y, או המילניאלס. 8,000 צעירים (ילידי 78-84) מ-12 מדינות הוכיחו לו שאין סיבה לדאגה. הם אופטימיים, נבונים, זריזים וסובלניים יותר מדורות קודמים. הבעיה, קבע, היא אצל ההורים ומערכת החינוך, לא אצל הצעירים.