סיכום השבוע בעולם הטכנולוגיה: מלחמה ב-140 תווים
המלחמה בעזה שולחת גרורות לרשת, כמו גם הפוריטניות האמריקאית, צרכני החדשות עוברים מעיתונות הדפוס לאינטרנט, והבלוגרים ממשיכים לחפש דרך להתפרנס
מלחמה ב-140 תווים
דרור פויר קורא לישראלים לצרוך דיווחים מכל מקור אפשרי, לא רק מכלי התקשורת המגויסים מבית. אז הנה, מן הקל אל הכבד: טוויטר, כרגיל, משמש במה לדווחנים אזרחיים, חלקם אכן תושבי עזה ועטיפותיה; אחרים הם גרפומנים שמנצלים את האנונימיות היחסית שמספקת הרשת כדי לבלבל את המוח. גם הבלוגרים לא מרפים מהמקלדת, ופלסטינים וישראלים מתקוטטים זה עם זה כאילו אין מחר. אדר שלו ואהוד קינן מתווכחים ב-ynet האם ההתניה הפבלובית של הקלדנים המקוונים טובה ליהודים. בעוד שלו מצטמררת מהטינופת המילולית וההתלהמות הגזענית, קינן סומך על הקוראים שידעו להפריד בין אמת לבדיה ומוכן לשלם את המחיר שגובה חופש ביטוי.
בניגוד למלחמה הקודמת (אין כמו מסורת, אה?), לבנון 2.0, הפעם החליטו האחראים על ההסברה לעשות שימוש באינטרנט לצורך צריבה תודעתית של אזרחי הרשת: משרד החוץ מגייס את הגולשים לעזרתו, קונסול ישראל בניו יורק מרכז את מאמצי ההסברה שלו בטוויטר ובדובר צה"ל, שפתח ערוץ ב-Youtube, מתלוננים שהאח הגדול מחק חלק מן הסרטונים שהועלו לאתר ומאיימים במעבר לאתרי וידאו אחרים. יכול להיות שאחת ממטרות המלחמה היא לפתוח את Hulu לישראלים?
ומה קורה מחוץ לגבולות ישראל? יש שמתייחסים למזה"תניקים הזועמים כאובייקט מחקרי משעשע, אחרים, כמו AllVoices מאפשרים לגולשים לשלוח הודעות טקסט, סרטוני וידאו ותמונות מהסלולר; המגיבים ב-Wired מנהלים דיונים מנומסים על מי צודק ואיך ארה"ב קשורה לעניין; ומייקל וולף מזכיר, בטור ב-Vanity Fair, שבמלחמת ההסברה ישראל תמיד מפסידה.
אם אתם מעדיפים את המחאה שלכם אקטיבית פחות, בחרו קבוצה כלבבכם בפייסבוק או קחו חלק בהפגנות אנטי-מלחמתיות ב-Second Life, ומצפונכם ימורק דיגיטלית.
נפיחות של פוריטנים
אפרופו פייסבוק, הרשת החברתית הפופולרית-שיא הוכיחה השבוע שאסור להתעסק עם אמהות; גולשת בשם הת'ר פארלי נדהמה לגלות שצילום שלה מיניקה את בנה הוסר מהפרופיל שלה בגין הפרת תנאי השימוש של האתר. פארלי וחברותיה החליטו שצנזורה זה לא משחק ילדים ורתמו למעלה מ-80,000 גולשים למחאה מקוונת (כ-30 אפילו טרחו להגיע להפגנה פיזית לגמרי מול משרדי פייסבוק). המכתב ששלחה פארלי להנהלת האתר פורסם ב-Mashable וגרר עשרות תגובות. גם ב-VentureBeat הקדישו פוסט לנושא ותהו למה תמונה בעלת אופי מיני מובהק מותרת ואילו צילום של אם מניקה אסור. ב-Ars Technica אמנם משועשעים מההזדמנות לכמה התחכמויות מילוליות, אבל מקווים שהוויכוח יגווע בטרם יוסרו עוד תמונות בעייתיות. התגובה היחידה לפוסט בנושא בבלוג All things Digital מסכמת את המחלוקת בשלמותה: אמריקה היא אומה של פוריטנים חסרי תקנה.
בפייסבוק לא אוהבים גם את השחקן מייקל בלק, שחשבונו נחסם לאחרונה על לא עוול בכפו. בבלוג שלו הוא תוהה כיצד יוכל לנהל את רשת הטרור שלו בלי חשבון בפייסבוק.
גם אפל לא בוחלת בצנזורה על רקע רומנטי. אחרי שהתעמרה בבלוגרים, נזפה בעיתונאים והצרה את צעדיהם של בעלי iPod, לאחרונה נוצרה לה זירה חדשה להגביל - iPhone. חובבי פורנו סלולרי שמיהרו לרכוש את הטלפון של אפל מתקשים לספק את תאוותם באמצעות האפליקציות שמציעה החברה, אבל כעת מסתבר שאפילו חובבי ספרות יפה נאלצים לוותר על התחביב שלהם, מאחר שאפל לא מתירה לסטארט אפ ScrollMotion להציע ללקוחתיה קריאה בספרים דיגטליים שכוללים את המילה המאיימת Fuck.
מדיניות ההרשאות של ה-iPhone App Store מעורפלת למדי, ומאפשרת לשווק רק יישומים שמביאים תועלת. אבל נראה שכאשר מספיק צרכנים מתקוממים אפל נכנעת ללחץ ופותחת את השער גם לתוכנות חסרות ערך לחלוטין, כמו אלו שתכליתן לייצר רעשים של נפיחות. ההחלטה הזו אולי אפופה בניחוחות של טמטום, אבל כסילותה מחווירה אל מול הטענה התמוהה של מייק מאסניק מ-Techdirt, שמוכיח כמה חסרי בינה יכולים ליברטריאנים להיות, בעיקר כשהם רואים בחוכמת ההמונים הוכחה לנחיצותו של השוק החופשי.
הרשויות האיראניות, שלא ידועות כפלורליסטיות במיוחד, אישרו כי הבלוגר חוסיין דרחשאן נעצר בעוון ריגול לטובת ישראל. הצעיר בעל האזרחות הקנדית ביקר בעבר בארץ וקשריו עם בלוגרים מקומיים גררו גל של שמועות, שטרם שכך.
עוינים את התקשורת
עכשיו זה רשמי: מרבית צרכני החדשות מעדיפים את האינטרנט על פני העיתון המודפס. הממצאים, שנחשפו בסקר השנתי של מכון המחקר Pew, שנערך בקרב 1,489 אמריקנים בוגרים, מצביעים על כך שמרבית האנשים אמנם פונים לטלוויזיה כדי להתעדכן בחדשות, אבל 40 אחוזים מתייחסים לרשת כאל מקור מידע עיקרי. ב-Ars Technica מציעים לראשי הטלוויזיה לא לנוח על זרי הדפנה, משום שצעירים בני 19-29 לא ממש מרוצים ממה שהם רואים על המסך, וג'ון פקסקובסקי מ-All Things Digital מוצא את האירוניה בכך שאת מרבית התוכן צורכים הגולשים באתרי האינטרנט של העיתונים. דן פרבר, עורך אתר Cnet, מנתח את הממצאים ומביע תקווה שיצרני תוכן מקוריים, כמו האפינגטון פוסט ודומיו, ימצאו דרך לייצר הכנסות.
האם יש דרך אתית להתפרנס מבילגוג? בן קונץ, שמתמחה בפרסום באינטרנט, לא חושב כך. בטור ב-Business Week הוא בוחן את שאלת ה-Pay Per Post יחד עם בלוגרים שמתרגלים את השיטה ומסכם בהציעו מודל עיסקי חדש, ציני לא פחות, בשם SPOHM - ראשי תיבות של Sponsored Paid Opinions in Human Meetings.
העיתונאי מארק אוונס תוהה כיצד תראה שנת 2009 ברשתות הבלוגים הגדולות, כמו Mashable, TechCrunch, GigaOm, RWW ודומיהם, שמתפרנסים מהפריחה בתעשיית ההייטק. מייקל ארינגטון, שעומד מאחורי TechCrunch, העריך לאחרונה שתקציבי הפרסום באינטרנט יקוצצו דרמטית מיד בתום עונת החגים. ניק דנטון, בעל רשת הבלוגים Gawker Media, אמר את זה לפניו, ומכר השבוע את אחד הבלוגים המצליחים ביותר שלו, Consumerist. וב-Mashable בינתיים, מעמידים את הבלוגים במקום שהיה שמור עד כה לעיתונים: מדיום שדורש תשומת לב ומציע בתמורה תוכן יותר מעמיק ומעורר מחשבה מפליטת מקלדת בטוויטר.
בבלוג RWW מציגים את סיפור ההצלחה של הסטארט-אפ Common Craft. בני הזוג שמאחוריו התפרנסו היטב מהפקת סרטוני הדרכה לחברות, אבל לפני כחצי שנה החליטו לשנות מודל עיסקי ולמכור גירסאות איכותיות וברות הורדה של הסרטונים הללו לכל המעוניין. כבר אמרנו שעל תוכן טוב יימצא מי שישלם.
הבלוגרית אלינור קלברלי השקיעה עשרות שעות ביצירת פוסטר מלבב, שמתעד את תולדות התקשורת מאז התקופה הפרהיסטורית ועד הבחירות לנשיאות ארה"ב.
בפינצטה
ישראל היא המדינה עם הכי הרבה מחשבים לנפש, כך קובע הסקר השנתי של האקונומיסט. בד בבד, צויין שם כי אנחנו מפגרים מאחור בכל הנוגע לחשיפה לשפות תיכנות ומיומנויות שימוש בסיסיות במחשב, ולכן אין תמה על כך שרוב המפתחים לאינטרנט בישראל מעדיפים להתעלם מקיומם של תקנים, דפדפנים וגולשים.
באקונומיסט מנתחים את טבלת החיפושים הפופולריים שביצעו האמריקנים בגוגל ב-2008 ו-2007 ומוצאים שאובמה אולי מעורר יותר עניין מאלוהים, אבל רוב הגולשים עדיין מחפשים תשובה לשאלה "מהי אהבה?".
קרייג ניומארק, מייסד אימפריית הלוחות המקוונים CraigsList, דיבר עם מגזין Reason על אידיאליזם, פוליטיקה מקוונת נוסח ארה"ב וליאונרד כהן. איין ראנד היתה גאה בו על שניער את עיתונות הדפוס.
ניסינו להימנע, אבל אין מנוס; לרגל שנת 2009, קבלו את רשימת הרשימות של 2008.