7 שאלות עם אריה סקופ
יו"ר פרויקט "מחשב לכל ילד" ולשעבר מנכ"ל מיקרוסופט ישראל מספר על המלחמה באנאלפביתיות בימינו ועל צמצום הפער הדיגיטלי בארץ, ומסביר מדוע משתמשים בפרויקט בתוכנות של מיקרוסופט ולא בקוד פתוח
אריה סקופ, לשעבר מנכ"ל מיקרוסופט ישראל, הוא יו"ר "מחשב לכל ילד" - פרויקט ממשלתי שקיים מאז 1995 ומחלק מחשבים לילדים ממשפחות מעוטות אמצעים.
1. איך הגעת ממיקרוסופט ל"מחשב לכל ילד"?
בשנת 1993 פנה שר הכלכלה והפיתוח החברתי דאז, שמעון שטרית, לבכירים במשק - היו שם שטראוס, זוגלובק, אסם, הבנקים וגם בכירים מתחום ההייטק - וביקש מאיתנו לחשוב מה התעשייה יכולה לעשות למען המגזר השלישי. התחלקנו לקבוצות, וקבוצת ההייטק הציעה לחלק מחשבים. מכל הפרויקטים שהתחילו ביוזמת השר זה היחיד שהחזיק מעמד, והרבה מהמנהלים הם עדיין הפעילים המקוריים.
הרעיון המקורי, אגב, היה לקחת מחשבים ישנים שחברות לא זקוקות להם יותר, לשפץ ולחלק לילדים. אני התנגדתי, כי היה לי חשוב שהילדים יתייחסו למחשב בתור פאר היצירה ויתגאו בו, ולא ירגישו שמישהו זרק להם את הזבל שלו. בנוסף, מחשבים ישנים לא מריצים תוכנות חדשות וכדומה. בסופו של דבר התברר ששיפוץ עולה כמו קנייה של מחשב חדש וכך התחיל הפרויקט.
אריה סקופ. "עצם נתינת המחשב זה ביעור הבערות"
2. המחשב הוא אמצעי חינוכי או מטרה בפני עצמו? איזו השפעה אמורה להיות לו על חיי הילד?
בשנות החמישים המשמעות של "אנאלפביתיות" היתה ילדים שלא ידעו קרוא וכתוב. התופעה הזו כבר פסה מן העולם. להערכתנו, אנאלפביתיות היום היא מי שלא יודע להשתמש במחשב. ילד שנחשף למחשב רק במהלך השעתיים השבועיות של שיעורי מחשב בבית הספר לא יוכל להתחרות בשוק העבודה כשיגדל. זו אחת הסיבות שלקחנו ילדים בבית הספר העממי, ולא מאוחר יותר: עד שהם מגיעים לתיכון, הפער הדיגיטלי כבר נוצר.
אני לא יודע אם ילדים שמשחקים וגולשים באינטרנט יודעים יותר טוב מתמטיקה אחר כך. עוד חוקרים את הסוגיה הזו. שוב, זה מקביל ללימוד קריאה. הילדים צריכים להחליט בעצמם אחר כך אם הם קוראים ספרים טובים או עיתונים או רומנים זולים. מבחינתנו, עצם נתינת המחשב וההדרכה היא "ביעור הבערות", כמו שאמרו בשנות החמישים.
יש לנו דוגמאות של ילדים שקיבלו מחשב מהעמותה וכמה שנים אחר כך הם לומדים מדעי המחשב במסגרת העתודה, למשל. דוגמה נוספת להשפעה היא שי יקיר, יו"ר ויקימדיה ישראל, הסניף המקומי של העמותה שמפעילה את ויקיפדיה, הוא בן משפחה שקיבלה מחשב מ"מחשב לכל ילד". לא היה לו מחשב לפני שאחותו הקטנה קיבלה אחד מהעמותה.
3. למה לא לתרום למעבדות המחשבים ולשיעורי המחשב בבתי הספר ולהגיע ליותר ילדים?
בתחילת דרכי בעולם הפעילות ההתנדבותית, הייתי בין אלה שעזרו למיקי איתן, היום השר לקשר ממשלתי עם הציבור, להקים את להב"ה - מרכזים קהילתיים שבהם ילדים למדו להשתמש במחשב. הגעתי למסקנה שזה לא פתרון ראוי. זה טוב רק לילדים שכבר יש להם בסיס כלשהו, אבל זה לא מה שיקטין את הפער הדיגיטלי.
נעזרנו גם בפרופ' נאווה בן צבי, נשיאת מכללת הדסה, שערכה מחקר על היעילות של מחשב במרכז לימודי לעומת הימצאות מחשב בבית. היא הגיעה למסקנה חד-משמעית שצריך לתת לכל ילד משאבים רבים, ולא לתת לילדים רבים מעט.
עמותות תמיד מדברות על "לתת לאנשים את החכה, לא את הדגים". ההוכחה הכי טובה לכך שאנחנו מצליחים לעשות זאת באמצעות מתן המחשב למשפחה היא שכשהמחשב מתיישן, 90% מהמשפחות קונות מחשב חדש.
4. המשפחות גם צריכות להשתתף במחיר המחשב, ובנוסף הנתונים מראים שרובן ממשיכות להתחבר לאינטרנט על חשבונן כשהמנוי שקיבלו מהעמותה נגמר. אבל האם הן יכולות להרשות לעצמן את המותרות הללו? אולי הן חייבות לתחזק הרגל שפיתחתם אצל הילדים.
המצב בישראל הוא כזה שגם למשפחות העניות יותר יש אפשרות להשקיע במחשב אם זה מספיק חשוב להן. זה כמו שרבים מההורים במשפחות שאנחנו מחלקים להן מחשב בכל זאת קונים סיגריות. עניין של עדיפויות. חלק מהבעיה היא החלוקה של התקציב המשפחתי. מחשב יכול לעלות היום 2,000 שקל, והאינטרנט עוד 50 שקל לחודש. בחלוקה לחמש שנים של שימוש במחשב מדובר בכ-400 שקל בשנה.להערכתנו, הפער הדיגיטלי בישראל נוצר כשאדם מחליט לא לקנות מחשב בגלל שילוב של המשאבים שלו והעובדה שהוא לא יודע על מה מדובר.
5. איפה עומד היום הפער הדיגיטלי היום? כמה הצלחתם לשנות אותו?
יש עדיין בישראל 100,000 משפחות שאין להן מחשב. רובן בנות מיעוטים. מבחינת משפחות רגילות, מעוטות אמצעים, בתל אביב, חדרה או נתניה, קצב ההצטרפות שלהן לפרויקט הולך וקטן, לא גדל. לא גמרנו לטפל במקומות האלה, אבל כבר אין פער דיגיטלי מאוד גדול, לפי הנתונים שאנחנו מקבלים מהרשויות. אולי עם הגל החדש של הבעיות הכלכליות, הפער ייפתח מחדש.כשהתחלנו, היעד היה לחלק 100,000 מחשבים. לא עמדנו ביעד הזה. חילקנו עד היום מחשבים לכ-33,000 משפחות, שלהן ביחד בערך 100,000 ילדים. היו שנים שממש לא חילקנו כלום, כי המודל שלנו הוא שעל כל תרומה הממשלה נותנת תרומה מקבילה. בשנים שהממשלה לא יכלה להרשות לעצמה את המימון, לא גייסנו כספים, כי לא יכולנו לקיים את ההבטחה. בשלוש השניםה אחרונות קצב התרומות גבר מאוד ואנחנו מחלקים 6000 מחשבים בשנה.
6. אילו ילדים מקבלים את המחשבים, והאם יש נסיון לטפל טיפול מיוחד במגזר הערבי, למשל?
אנחנו מחלקים לילדים מכיתות ג'-ח', שהמשפחות שלהם מוכרות למחלקת הרווחה בעירייה. אנחנו שולחים ביקורת הביתה לבדוק באמת אין מחשב והמצב הכלכלי מתאים לסף שהגדרנו. החלוקה המגזרית משתנה מתקופה לתקופה. לפני חמש שנים, אני מעריך ש-40% מהמשפחות היו מהעלייה הרוסית, 40% אתיופים ו-20% בני מיעוטים וישראלים אחרים. בשנתיים האחרונות עשינו פעולה מתקנת וחילקנו 40% מהמחשבים לבני מיעוטים, עם דגש על המגזר החרדי.
אנחנו לא יכולים לפתור כל בעיה. אם יש ילדים בשבט בדואי, השבט עצמו צריך לתת חלק מהכסף עבור המחשבים, כמו כל רשות מקומית אחרת שאנחנו עובדים איתה. יש שבטים שעשו זאת - למשל שבט אבו-בסמה, שבו המחשבים עובדים היום באמצעות גנרטורים שבתוך המאהל.
בתקופת הקסאמים כיסינו את אזור עוטף עזה - אשקלון, שדרות, נתיבות - ונתנו מחשבים למשפחות שלא היו להם. לא היה קל למצוא משפחות כאלה. יש ערים שמכוסות כמעט לחלוטין. בבת ים ובראש העין כבר אין ילדים שאין להם מחשב.
7. מדוע הפרויקט מתמקד בהתקנה ובלימוד תוכנות של מיקרוסופט, בניגוד לפרויקט OLPC האמריקאי למשל, שהשתמש בתוכנות קוד פתוח חינמיות בלבד?
התוכנות העיקריות שאנחנו מתקינים הן חלונות ואופיס של מיקרוסופט, ואנטי-וירוס של סימנטק, ואלו תוכנות שנתרמות על ידי החברות. יש גם לומדות של חברת מט"ח. הסיבה לבחירה במיקרוסופט מעשית. אם היינו מלמדים את הילדים להשתמש באופן אופיס על מערכת ההפעלה הפתוחה לינוקס, הם היו באים למערכת החינוך ונתקלים בתוכנות אחרות. ההדרכה שלנו לא היתה עוזרת להם. אם מערכת החינוך תשתמש בתוכנות פתוחות, זה מה שנלמד.
